מגפת הקורונה הביאה למערכת החינוך בישראל את הזום. השעות הארוכות מול המסך, בעיות הסאונד והקשב הובילו כ-30% מהתלמידים להחלטה לוותר לגמרי על ההשתתפות בשיעורים. חלק מורדים ומסרבים להשתתף, וחלקם פשוט לא מסוגלים. "בשביל מה אני עושה את זה אם אני לא מבינה כלום?", שואלת עלמה רייס, תלמידת כיתה ח', מרמת גן. "אני סתם יושבת מול מסך והיא מדברת וזה נכנס לי מאוזן אחת ויוצא לי מהשנייה".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
קשה לשפוט את התלמידים שוויתרו על הזום, מדובר הרי בטכנולוגיה שבכלל לא אמורה לשמש ללמידה. המורים מנסים הכל: טכנולוגיות חדשות, יצירתיות בלתי נגמרת, הם עושים את המקסימום – אבל יש תקלות והדברים לא תמיד עובדים.
הנה, מוקדם יותר היום, בדיון בוועדת החינוך בכנסת שנערך באמצעות הזום, ד"ר אפרת אפללו ממשרד החינוך נשמעה אומרת: "וואו, זה פשוט נורא, אי אפשר לשבת בזום, זהו, אני לא באה יותר - רק באה פיזית. אני כבר עשר דקות צועקת לכם – תנו לי לדבר".
יוטל פוגל, אם ל-3 ילדים מהרצליה, מספרת על הקשיים: "זו מלחמה שאני אומרת 'למה אני נלחמת אותה'? הם סובלים מזה, זה מרעיש להם, המערכת לא מספיק טכנולוגית לתפעל את הדבר הזה, אז עד שכולם משתיקים – הם מאבדים את זה, הם מאבדים את הקשב שלהם ואז אני אומרת 'למה אני נלחמת איתם על זה?' אני מבינה את הקושי הזה. אני לא מצליחה להיות בזום".
נועה, תלמידת כיתה ח' מרמת גן, משתפת: "אנחנו פשוט לא קמות בבוקר. שיעורים שאתה משתעמם מהם ואתה יודע שהם לא עוזרים לך באמת. או שזה מורה שלא יודע ללמד אותך ואתה לא מבין ממנו משהו".