מצד אחד הם מספיק גדולים ואפשר להשאיר אותם בבית, מצד שני הם עוד לא ניגשים למבחני הבגרות – ולכן, עליהם אף אחד לא מדבר. ז', ח', ט' ו-י' - ארבע שכבות גיל, יותר מ-600 אלף תלמידים, נמצאים כבר שמונה חודשים בבית - ולא רואים את הסוף.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מומחי חינוך מסבירים: בני הנוער האלה הם בשלב קריטי. בחטיבת הביניים נבנים כישורי למידה בסיסיים, אבל זו לא רק הפדגוגיה. רבים מהם כבר איבדו יכולת להקשיב לסמכות, לייצר אינטראקציה, לנהל את עצמם.
"אנחנו הגענו למצב בלתי אפשרי", סיפר נועם תנעמי, תלמיד כיתה י' בגבעת שמואל. "אנחנו לומדים עשר שעות בזום, ואתה מסיים את היום ואתה שואל את עצמך - מה למדתי היום? אני עוזב את הזום והמורה לא רואה אותי. הוא לא יודע שאני נשאר אחרי השיעור עם תסכול מטורף, עם בדידות. כל פגישה עם החברים היא איזה חשש של הדבקה - לא הדבקה, וזה שובר אותך בסוף".
"הדרך היחידה שאני יכולה לתקשר עוד עם אנשים זה ממסך למסך", אמרה יולי אופנהיימר, תלמידת כיתה ז' בתל אביב. "אחרי הזום אני יכולה לתקשר בטלפון או וואטסאפ. בחיים לא חשבתי שאני אתגעגע לבית ספר, או למסדרון, או לשיחה קצרה. אבל עכשיו הבנתי את המשמעות, כמה זה חשוב". ליה בניטה, תלמידת כיתה ח' בראשון לציון, הוסיפה: "בתקופה הזאת נשברתי הרבה. שזה אומר, פתאום באמצע היום להתחיל לבכות בטירוף, או פתאום להיות נורא נורא עצבנית על התקופה הזאת".
"אני מנסה באמת כמה שיותר להימנע ממפגשים חברתיים עם חברים שלי כי אני רוצה לשמור עליי ועל המשפחה שלי", הסביר משה גרינברג מחדרה. "אבל אני לא חושב שזה לגיטימי לבוא ולבקש מילד כל היום להישאר בין ארבעה קירות או בין ארבעה קירות עם מסך. למה ילדי ישראל צריכים להוות כלי מיקוח פוליטי באסטרטגיית היציאה? איפה המערכת כשצריך אותה"?
"מקבלי ההחלטות לא מבינים שכיתות ז' עד י' הן חשובות בדיוק כמו כיתות ה' ו-ו' וכיתוב י'א-י'ב", אמרה שיר שמואל, תלמידת כיתה י' מכפר סבא, בזעם. "לא צריך להשאיר אותנו מאחור, לא צריך להפקיר אותנו. הם לא מדברים עלינו. שוכחים אותנו - אנחנו נהיים שקופים".