היום החגיגי שבו מערכת החינוך חוזרת מחופשת הקיץ מלווה השנה בחששות גדולים, בשל הקורונה. לצד ההורים או הילדים שנמצאים בקבוצת סיכון ומנסים להתמודד עם המצב החדש – גם המורים שסובלים ממחלות רקע שונות, שיחזרו מחר (שני) ללמד, מספרים על הדאגה, ומבקרים את ההנהגה: "במערכת לא סופרים אותנו".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"אמשיך להילחם על זכותי למגע מינימלי"
אחת מאותן מורות שנמצאות בקבוצת סיכון לחלות באופן קשה בקורונה היא הדס, מורה לאנגלית שסובלת מאסטמה מילדותה. היא מלמדת בתיכון, שם מדובר בתלמידים שסיכויי ההדבקה שלהם גבוהים ביחס לילדים משכבות נמוכות יותר. "כולם מדברים על ילדים בסיכון, הורים בסיכון – ורק לא מורים בסיכון", אמרה.
הדס ציינה שהציפה את תחושותיה בפני מנהל בית הספר, אך לא זכתה לפתרונות שלהם קיוותה: "ביקשתי ללמד את השעות הפרטניות מהבית וכן את שעות השהייה ונעניתי בשלילה. באמת שאין שום סיבה להכריח אותי ללמד מבית הספר".
"אני מתכוונת להמשיך ולהילחם על זכותי למגע מינימלי עם התלמידים ועם צוות בית הספר", הוסיפה הדס, שהיא גם אם חד הורית שאין באפשרותה מבחינה כלכלית להישאר ללא עבודתה. "מרגישה שנטשו אותי לבד במערכה".
"חוששת, אבל חשה אחריות כלפי התלמידים"
מורה נוספת שנתונה במצב דומה היא מאייה טייב, בת 34, מחלימה מסרטן מסוג "הודצקין למפומה" וחברת קהילת "חלאסרטן". היא עובדת כמורת שילוב בבית ספר יסודי בירושלים, וכחלק מתפקידה היא מלמדת בקבוצות קטנות של תלמידים לתגבור לימודי שפה. "אני חוששת מאוד מתחילת שנת הלימודים", שיתפה.
"כדי ללמד קריאה עלי להיות קרובה פיזית אל התלמידים", הדגישה. "בנוסף, ישנה חשיבות רבה ליכולת של התלמידים לראות את הפה שלי, חלקם עם קושי בשמיעה. אני פוגשת כל שבוע תלמידים מכל הכיתות ואין לי דרך להישמר לגמרי מהקורונה. אני חוששת, אבל חשה אחריות כלפיהם".
גם מאיה צריכה להמשיך לעבוד: היא תיארה את מצבה הקשה, שבשל מחלת הסרטן לא עבדה למשך תקופה, וכעת לא יכולה להרשות לעצמה מבחינה כלכלית שלא לחזור כעת לעבודה. "אני מקווה שאצליח למצוא דרך ללמד מבלי לסכן את הבריאות שלי ושל משפחתי", אמרה. " כמוני, צעירים חולי סרטן צעירים רבים שחוששים מהחזרה ולצערנו הממשלה לא הגיבה לבקשתנו לפרסם מתווה המתייחס למשפחות צעירות בסיכון".
"המדינה לא נותנת פתרונות מיגון מספקים"
חנה טלמור, בת 55, היא מנהלת החטיבה העליונה בבית הספר גוונים במועצה האזורית מנשה. היא חולת סוכרת מסוג 1 שנמצאת בסיכון גבוה. לצד הפחד שעליו היא מדווחת, חנה מעבירה ביקורת על התנהלות מקבלי ההחלטות: "מרגישה שהמדינה לא נותנת לי פתרונות מיגון מספקים".
"קיימים כיום בשוק פתרונות מתקדמים, כמו הלבלב המלאכותי המתקדם ביותר שיכולים לאפשר לנו, הסוכרתיים, להגיע לאיזון מירבי ואופטימלי – שיכול להגן עלינו מסיבוכי הקורונה", אמרה חנה. "על המדינה לתת עדיפות לחולים בסיכון ולאפשר לנו לקבל טיפולים שיגנו עלינו כדי שנוכל להמשיך לעבוד". חנה הוסיפה כי "יש מחויבות גדולה כלפי התלמידים והצוות – ולכן לא שקלתי אפילו לשנייה שלא לחזור לעבוד. אבל החשש קיים".
א' היא מחנכת בבית ספר בשכבה נמוכה, שבעלה נמצא בסיכון, וכך גם חמתה. היא ציינה שבבית הספר שלה לא מקפידים על ההנחיות, מצד המורים והתלמידים כאחד, ובכך היא חשה שהסיכון עבורה ועבור בני משפחתה גדל משמעותית. "אני חוששת לחיי הקרובים אלי מאוד", סיפרה. " לא יכולה לא לעבוד ולא לקבל משכורת, לא יכולה גם לעבוד ב'זום' מכיוון שאני מורה לחינוך מיוחד, משרד החינוך לא סיפק עד עכשיו ציוד מגן ואני בספק אם יעשו כך".