2011
שנה לפני שפרסמתי תמונה של אסלה על מדרכה (כיתוב: אמנות הרחוב של דושאן, ארבעה לייקים), אחת החברות שלי העלתה לאינסטגרם כמה תמונות שלה ערומה (מאוד) שצילמה מול מראת ארון גדולה.
זה היה לפני קצת פחות מעשור: כבר הכרנו את יוטיוב, את פייסבוק, ניסינו להתרגל לעובדה שמבוגרים מצייצים עכשיו, אבל אינסטגרם הייתה בגדר תעלומה. גם אפליקציה שהופכת את התמונות לווינטג' וגם רשת חברתית? זה הרי מטורף כמעט כמו שמפו ורשת חברתית באותו מוצר.
החברה שלי לא הייתה מטורפת, היא הייתה מאוהבת בבחור שאליו עמדה לשלוח את התמונות אחרי שתייפה אותן קצת. כמעט שעתיים הפרח שלה התנוסס בפיד עד שנכנסה שוב לאפליקציה וראתה שיש לה שלושה לייקים. "לא הבנתי שאנשים רואים את זה", אמרה כשנזכרנו בזה, ועכשיו גם צחקנו. לה היה אייפון, אנו האנדרואידים היינו צריכים לחכות יותר משנה עד שהאפליקציה הגיעה למחוזותינו ובזמן הזה הספקנו ללמוד מטעויות של אחרים.
תקופת הינקות באינסטגרם הייתה נאיבית מטבעה. השאלה הראשונה ששאל כל מי שאין לו את כל מי שיצא להפסקה מהחיים בזמן שהוא בוחר פילטר הייתה: ריבונו של עולם, למה שלמישהו יהיה אכפת? מה, אין לו עיניים משלו לראות שקיעות? היינו שקועים עד צוואר בפאנצ'ים של פייסבוק, בהסנפות לייקים הדדיות מתחת לזנב של דייטים, והמחשבה שמישהו יתעניין במערום עגבניות בסופר (כיתוב: אייל שני מתהפך במיטתו, 20 לייקים) נראתה מופרכת לחלוטין. ובאמת לאף אחד עדיין לא היה אכפת. תגללו לתמונות הראשונות שלכם וודאי תגלו כמוני אלבום של אירועים וחפצים אקראיים שמדיפים ריח חריף של "מה לכל הרוחות חשבתי לעצמי". זה היה תוהו ובוהו, הנכחה מהסוג הנחות ביותר. הנה נעליי ממבט עילי. הנה זום-אין על העין שלי, הנה כל הלקים שלי מקובצים.
הפילטרים אז היו מוגזמים להחריד, הנגדה לחיים הפשוטים שהוצגו, והשוויץ שניסיתי לעשות היה על עצם מיומנות הצילום שלי, ראייתי את העולם, היכולת שלי להתענג על הדברים הפשוטים, למשל חתול שדומה להיטלר מתחמם בשמש (צניחה לשישה לייקים). הייתי אמנית וכל דבר היה שקית ברוח. כך הגיעו לפיד שלי גם עובש בקופסת רסק עגבניות, עורב על תמרור חניית נכים והקלאסיקה: תמונת תקריב על עור האגודל שלי עם הכיתוב מעורר המחשבה: "עור". אבל הדבר שהכי מפתיע למצוא בתחתית הגלילה הוא תמונות של הזולת. המון המון תמונות של הזולת. קולגות, חברות מטושטשות עם דרינק, ילד שאינו שלי, כלב שאינו שלי, פסל של משה קצב ושתי תמונות של אטילה שומפלבי.
אגב אטילה, גם הסלבס לא פרסמו מיד את עצמם. תמונת האינסטגרם הראשונה של ג'סטין ביבר, ובמפתיע גם זו של ג'סטין טימברלייק, היא כביש, וקנדל ג'נר פרסמה תמונה מדיסנילנד שבה רואים אנשים. סתם אנשים רגילים. מהעם. קיילי ג'נר צילמה אח בוערת, מדונה וביונסה העלו תמונות שקשורות לבחירה השנייה באובמה, אריאנה גרנדה העלתה תמונה עם סבא שלה וליאונרדו דקפריו שיתף תמונה עם מזכ"ל האו"ם באן קי-מון. קים קארדישאן דווקא פרסמה תמונות שהן תחילת הסלפי, אבל גם לא מעט תמונות של ג'אנק פוד ושל מה שהיה האובססיה שלה בזמנו, חטיף השוקולד טים-טם. 29 אלף איש עשו לייק ליד שלה מחזיקה שלוש אריזות טים-טם, 100 אלף עשו לייק לנודלס מוכנים משקית. ואז הגיע הסלפי ושחרר את כולנו, מפורסמים ואנונימיים כאחד, מהפיהוק הזה. סוף סוף יכולנו להתעסק במה שמעניין אותנו באמת. האני.
סלפי
אי אפשר לחגוג עשור לאינסטה מבלי להקדיש כמה שורות שמנות לאבולוציה של הסלפי. אחרי הכל, אינסטגרם היא החממה של הסלפי. כשפייסבוק ביקשה שנעלה תמונה לפרופיל, עשיתי מאמץ כביר כדי ליצור את הרושם שמישהו אחר צילם אותי. הראש הוטה לצד, היד שהחזיקה במכשיר נגדמה בעריכה והפנים עטו הבעה כאילו אני מנסה לזהות אדם מוכר מרחוק. לצלם ולפרסם תמונה של עצמך היה דבר מביש, ספריית הסלפיז הכושלים בטלפון היתה מקור למבוכה ועל כן גם נמחקה מהר. ואז קרו כמה דברים.
רצה הגורל ובשנה שאינסטגרם באה לעולם אפל הוציאה את האייפון 4, המכשיר הראשון שלה שכלל מצלמה קדמית (באיכות זבלה של 0.3 מגהפיקסל) שנועדה לקיים שיחות וידאו בפייסטיים. סמסונג הצטרפה אליה במהרה, ומשנה לשנה המצלמות השתדרגו והפער בין הקדמית לאחורית במספר המגהפיקסלים הצטמצם (לצורך השוואה, באייפון האחרון שתי העדשות מתהדרות ב-12 מגהפיקסל, למרות שהנודניקים יגידו שזה לא מה שהופך מצלמה לאיכותית. אתם יודעים מי אתם). במקביל אינסטגרם הפכה לאפליקציה ויראלית, ואף נבחרה לאפליקציית השנה (2011) של אייסטור. Hefe, Amaro ושאר החברים גרמו לכל תמונה להיראות כאילו צולמה על ידי מקצוען וגם להגשים נס נוסטלגי: לכמה רגעים אנחנו וההורים שלנו היינו בני אותו תקופה. ב-2012 הטיים בחר בסלפי לאחת המילים החמות (באזוורד) של השנה, וב-2013 היא גם נכנסה למילון אוקספורד.
אז אמצעי יש, הכרה של הממסד יש, עכשיו רק חסר לנו נשיא שחור ראשון ומגניב שבהמשך יעשה סלפי בטקס האשכבה של נלסון מנדלה (2013). וכך הגענו ליום שבו הסלפי כבר לא נחשב בגדר אוננות, דבר יפיפה שעושים עם הגוף בפרטיות ועוטפים באשמה, אלא טרנד, פעולה שאפשר לעשות גם באמצע האוטובוס, ולא רק בשורה האחרונה, או על קצה צוק ואז למות. המונח הסלפי לא רק המציא את הסלפי, הוא גם הפך אותו ללגיטימי, בדיוק כמו שבינג' הפך את הצפייה הזומבית-מרתונית ללגיטמית. למשהו שאפילו אמהות - שעל אף ריקבונן בבית זכו בתואר "טריות" - יכולות לעשות: החולצות ספוגות, האכילה מקוטעת, הרחצה מקוטעת, המחשבה מקוטעת; בני הזוג החזקים, האהובים, השוויוניים שלנו, הופכים לסוקולנטים; החיים נהיים קשים יותר ויש רק תרופה אחת: להעלות כמה שיותר תמונות עם תינוק. אנחנו לא מסתירות את האמת מפניכם, אנחנו מעדנות אותה עבור עצמנו. מתענגות על פריימים קפואים שבעוד שני עשורים יוצפו מחדש עם הכיתוב: יואו איך אמא שלי היתה יפה פעם.
2018
שבת בוהוריים אחד עמדתי בתור לקפה מול גינת המשחקים והבן שלי הרטיב בינתיים ענף בבריכת הנוי. הבחורה שעמדה לפניי הסתובבה אלי ואמרה "קטע, אני עוקבת אחרייך, ממש לא זיהיתי אותך". המילים התגלגלו בסלואו מושן, לא זיהיעיאיתייי עואתאאך. אני מורידה שנתיים שלוש מהגיל שלי באמצעות פילטרים עדינים, מי לא, אבל יכול להיות שהורדתי עשור? כמה גדול הפער בין מי שאני לבין הסלפיז שלי עד כדי כך שהיא "ממש" לא זיהתה אותי? היא לא הוסיפה מילה ואני כבר התחלתי להתנצל. הסתפרתי מאז, אנשים משום מה חושבים שאני גבוהה יותר. יצאתי משם והרגשתי מתחזה זקנה ומכוערת. למה שמש החורף פה כל כך אכזרית?
שנה עברה והנה קיבלתי את הממו: הפילטרים יצאו מהאופנה. בשיחת טלפון חבר צעיר ממני מעדכן אותי שלפלטר סלפי זה אפילו פתטי. והמספרים מגבים: להשטאג nofilter# יש כרגע 263 מיליון תוצאות באינסטגרם, ל-nofilterneeded# יש 22 מיליון. המשתמשים התבגרו, הם רוצים להתלבש בהתאם ושיזהו אותם, וחוץ מזה, כבר ראינו איך את באמת נראית בסטורי אז אין טעם להעמיד פנים בפיד שאת משהו אחר. המחמירים יודעים שגם להישיר מבט למצלמה זה כבר לא קול. תעברו על כמה פידים של בלוגריות אופנה או אוכלות חינם אחרות ותראו שבהרבה תמונות זה נראה כאילו הן מתביישות מהמצלמה. המבט מכוון לרצפה, לצד, למאפין הקטן שהן מחזיקות ותכף יזרקו לפח. הן כל כך התגברו על עצמן שאם יעברו ליד חלון ענק ברחוב הן לא יבחנו את ההשתקפות של עצמן.
על פניו מדובר בהתפתחות יפה, הנה - העולם מוכן לקבל התבגרות, רק שזה כמובן בולשיט. כשאני בוחרת ב-Juno ואז מקליקה עליו כדי להוריד ל-50% ג'ונו, אי אפשר לטעון שלא נעשתה מניפולציה; כשאני מצלמת סלפי מול גלגל תאורה (קורה שבחורה קובעת תור אצל ספר של סלבס) אי אפשר לכתוב ש"זוט הני". יותר מזה, הטלפונים החכמים כבר יודעים לזהות סלפי ולשפר אותו עצמונית הרבה לפני שהוא מגיע לרשת, כך שתמיד תמיד יש פילטר. מאוד נהניתי להעלות החודש תמונה שלי בנטורל, ואז גיליתי שהגלקסי מכוון אוטומטית לביוטי-מוד דרגה 2. בדרגה 0 גיליתי שאני המכשפה האדומה ממשחקי הכס. בקיצור, רוצים לדעת איך אתם באמת נראים? תסתכלו במראה שמעל המושב ברכב.
סטורי
הנה רשימת דברים שכנראה לא היו מתקיימים אלמלא אינסטגרם: גלידה שחורה, קיאקים שקופים, עוגות מספרים, בלונים כסופים, נטע אלחמיסטר, כיף בהופעות, קוביות בבטן לסטרייטים. בלי האינסטגרם איט-גירלס היו סתם נערות עם כסף, במקום איט-מאמז הן היו סתם נערות עם כסף ותינוק. סאנדיי לא היה מוגדר כפאנדיי, אייל גולן לא היה מסתכסך עם אופירה, גל גדות לא הייתה טסה עם מיה דגן למלדיביים, אנחנו לא היינו טסים כל כך הרבה באופן כללי. אם האפשרות למין היא מה שמוציאה רווקים מביתם, ההזדמנות לפריים טוב שמעיד על שפע (חוויות, חברים, זמן פנוי, כסף) היא שמפיצה אותנו ברחבי תבל.
אבל אי אפשר לטוס כל חודש או לאכול כל שבוע במסעדה יקרה, אז איך נראה שטוב לנו? הפתרון הגיע בקיץ 2016 כשאינסטגרם, שבבעלות פייסבוק, יירטה את סנאפצ'אט המתחרה והשיקה פיצ'ר לפרסום תכנים שנעלמים תוך 24 שעות, הסטוריז. עכשיו אפשר להתענג גם על הרגעים הקטנים: כוס הפוך בבית קפה, קימור הגב בשיעור פילאטיס, תינוק חייכן, זוגיות עם מין. מאחר שהסטורי הוא בר חלוף, האצבע הרבה יותר קלה על ההדק. התכנים עוברים כמעט בלי סינון ואובססיית התיעוד גבהה למימדים כמעט מפלצתיים. הרי גם הפריים המרדים ביותר ייראה חביב בבומרנג או כשתוסיפו לו גיף של טיירה בנקס.
הסטוריז הפכו את אינסטגרם למקום שכיף לגור בו במיוחד בתקופה שבה לכולם כבר נמאס מהמושלם והמבויים. הידיעה שאפשר גם לראות מי עוקב וצופה אחרי כל דבר שאני מפרסמת, בכלל הפך את החיים לשואו פוטנציאלי. תראי איך החיים שלי מדהימים, מלכת כיתה ו'1 1995; הביטי כמה רזה נשארתי, פרנמי מגיל 16; אופסי צילמתי את הרגל שלי מציצה מאמבטיית קצף? מקווה שהבחנת, החבר הכי טוב של בעלי . בסטוריז שלי צופים בדרך כלל משהו כמו 800 משתמשים, אבל כשאני מעלה אותם אני חושבת אולי על שלושה אנשים שאני באמת רוצה שייראו, ויש כמובן את אלה שחשוב לי שייראו שאני ממשיכה לעקוב אחריהם. שאכפת לי. גם אם לא אכפת לי בכלל. זה לא רק יומן אישי, זו פוליטיקה. יכול להיות שבגלל זה האדמה לא רעדה כשהחברה הודיעה שתפסיק להציג את מספר הלייקים בפיד. המספרים הבאמת חשובים כבר לא שם. אגב, תכונה נוספת שהופכת את הסטורי למושך יותר, היא שיטת המעבר בין הפוסטים. כבר לא גלילה אינסופית שהאגודל מותש והמוח מאוכזב ממנה, כי אם טפיחה אלגנטית שמעבירה מסיפור לסיפור. אני לא מנוונת, אני מרעננת. טאפ טאפ טאפ.
במידה מסוימת הסטוריז הם סגירת מעגל, הוכחה שגם תופעות ויראליות מצייתות לתנועת המטוטלת של ההיסטוריה. הנה מקום שבו אפשר שוב לפרסם את נעליי ממבט עילי, זום-אין של העין, הלקים שלי מקובצים יחד אצל המניקוריסטית. איזה כיף שאפשר לחזור ולהנכיח את עצמך באמצעים הכי פשוטים, כשהחידוש היחידי הוא גיף או סלוגן מתחכם. שורט הייר דונט קייר, וגם מאמנות הסטורי-טלינג דונט קייר כל כך. אם בתחילת העשור השתמשנו בפילטרים מוגזמים, הרי שבסופו הגענו לרמת הגרוטסקה. אנחנו עדיין מייפים את הפרצוף אבל בשם המודעות עושים את זה באופן בוטה עם אוזני שפן או נמשים.
אפילוג
אני מתנדנדת על ערסל בד שסופג את מי המלח מבגד-הים שלי, מזג האוויר מקסים ביוון של אמצע אוגוסט. צל עלי הדולב על פניי, הילד שלי בטאבלט, הבטן מלאה בארוחת הצהריים של ניקי המפורסמת ואין דבר יפה וטבעי יותר מלשלוח יד לטלפון. רגע מה זה, האמירים בתאילנד? והשפירות בסרי לנקה? תוך שנייה האי היווני שלי נעלם ואני נקודה לבנה בודדה במסך שחור. אין כלום. אני ממהרת לסלפי ומוסיפה תיאור תמונה ברישול
כדי לחזור לממשיות. רק אחרי שאני רואה את התמונה שלי ברשת אני יכולה להירגע. כן, אני באמת מאושרת עכשיו.