את ההתרגשות האישית שלי כשהגעתי לפגוש את נדיה מוראד בכנסת ישראל אני זוכרת היטב גם היום, שנה וחצי אחר כך. כל כך התרגשתי שלא ידעתי איך להתחיל את הריאיון איתה. אז פשוט אמרתי לה את האמת - ששנה לפני כן פגשתי נשים כמוה, יזידיות שהפכו לשפחות מין של דאע"ש, וסיפורי הזוועות שנעשו להן מלווים אותי כל יום מאז.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
אמרתי לה גם שאני יודעת, מהמפגש איתן, שהצלקת העמוקה של הפשעים שנעשו בהן היא אפילו מכאיבה עוד יותר מאשר אצל נשים אחרות שהיו קורבנות אונס, כי לנשים היזידיות אסור לספר - כולם יודעים, אבל הן לא יכולות לשתף או לבקש טיפול ועזרה, כי אם יידעו, הן ייחשבו "פגומות".
נדיה מוראד היא יוצאת הדופן. היא האישה שהעזה לשבור את השתיקה. היא האישה שנתנה פתחון פה לכל אותן אלפי נשים שהוחזקו במשך שנים ע"י דאע"ש. מוראד עמדה על בימת האו״ם בניו יורק, וסיפרה על לוחם דאע"ש שאנס אותה והרביץ לה כל יום. והיא לא התביישה. ובזכותה, העולם לא יכול היה להגיד שהוא לא יודע יותר.
כשפגשתי אותה בכנסת ביולי 2017 היא הגיעה לדבר בוועדה שארגנה לכבודה ח"כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני). דאע״ש עוד שלטו אז במוסול והחזיקו שם נשים חטופות, והיא רצתה לבקש מישראל עזרה. "אתם עברתם ג׳נוסייד", אמרה לי, "אתם יודעים איך זה שכולם מפנים עורף לפליטים של שואה. עכשיו יש לכם מדינה - תשקלו לקבל כמה מאיתנו אליכם", היא אמרה.
באותו יום היה משבר עם ירדן על רקע האירוע בשגרירות, והפוליטיקאים הבכירים שהיו אמורים להגיע לשמוע אותה בכנסת לא באו. האמת שאותי זה הביך, כמעט כמו הבושה על כך שהקריאה שלה אלינו לעזרה לא נענתה.
היום הודיעו על זכייתה של נדיה מוראד בפרס נובל. כמה ראוי, ואיזו אמירה משמעותית ממוסד שהרלוונטיות שלו הוטל בספק. אני חושבת על כל הנשים שפגשתי אז בעירק, וכל כך מקווה שההודעה על הכבוד שזוכה לו נדיה תגיע אליהן ותיתן להם את הכוח לדבר. לא להרגיש בושה על כך שהן קורבנות, אלא להבין שבעצם במלחמה האיומה הזאת הן אלה ששרדו והן הגיבורות האמיתיות.