איכשהו זה אף פעם לא נוח כשנשים מדברות על ההטרדות מיניות. אם באת כשהוא בשיאו, את רוצה להרוס לו את הקריירה, ואם באת אחרי מותו הוא לא יכול להתגונן. אם דיברת על זה בשקט אז למה לא צעקת, ועכשיו בגרסה המעודכנת - אם עשית מזה סיפור גדול אז למה צריך קמפיין כאילו אין שום דבר אחר במדינה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
האמת, אני מבינה קצת את תחושת אי הנוחות של המתנגדים. אנשים שמעולם לא חוו הטרדה נאלצים לבחון עכשיו מחדש אינטראקציות שהיו להם ולשאול את עצמם שאלות. זה מאתגר, הרבה יותר קל פשוט להשתיק את מי שמספרת, אבל זה הכרחי. זה לא אומר שכל סקס עם טעם חמוץ הוא אונס, וודאי לא שכל הגברים מטרידים או אונסים. זה רק אומר שאלו שכן הם סדרתיים (ולכן כמעט כל הנשים הוטרדו אבל לא כל הגברים הטרידו), ושיש לנו הרבה מה לעשות בעניין הגבולות. והגבול הזה לא עובר בין נשים לגברים. ממש לא. אלא רק בין זה שמוכן לכבד את האחר וזה שלא.
העוצמה של הצעקה שעולה עכשיו היא לא תולדה של קמפיין מאורגן ומשומן, או לפחות לא רק. היא תוצאה של שנים על שנים, של עוד מקרים ועוד מקרים קלים וחמורים, ישנים וחדשים, אלימים או יומיומיים. וזה מתפרץ בכל הכוח לא תמיד עם מטרה, לא עם דרישה, לרוב לא עם הפרטים המלאים - פשוט כי עכשיו אפשר לצעוק וגם יש איפה.
אז לא נוח לכם עם כל הרעיון? מעיק עליכם שזה חוזר על עצמו כל יום עם פרצופים חדשים? עושה לכם קווץ' לגלות את המימדים של זה ועד כמה זה נמצא בכל מקום? אינטימי לכם מדי, מוגזם מדי, מציצני מדי? ברכות, אתם מתחילים להבין איך זה להיות מוטרדת.