קחו ויאגרה, ותעזבו אותנו בשקט. אחרי הכל, מדובר בסך הכל בכדור כחול קטן, שכבר נכלל בסל התרופות – אך בהתווייה מצומצמת, שעדיין אינה כוללת קשיים בתיפקוד הממשלתי, אין-אונות ביצועית, כאבי-פאנטום של "אני לא מצליח להביא הישגים, אבל זה בטוח לא בעיה שלי". אם רק היו מרחיבים את ההתווייה ומחלקים ויאגרה לשרי ממשלת ישראל, הכל היה נראה אחרת: אפשר היה להזדקף מעל משחק הכיסאות הפולישוקי ולנסות להתרכז בניהול מדינה מעבר לטווח הזמן המינימלי שמאפשר שינוי. ולכן הציבור נידון לצפייה במשבר הילדותי הנוכחי, מול ה"שופוני" שמברבר את עצמו לדעת, במופע שטייניצי-אקוניסי-גלאוניסטי לא נגמר.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
היום, ההליכה לבחירות היא לא יותר מתחליף ויאגרה זול, מוצר חלופי מפוקפק, שמביא ללוקח אותו תחושת סיפוק מכל הסיבות הלא נכונות. וכמו הכדורים הזולים שבשוק השחור – הוא כולל לרוב מרכיבים רעילים, לא מקוריים, ממקור לא ידוע, שעולים לנוטל אותו במחיר כבד יותר בטווח הארוך.
תקוות השבט האשכנזי הלבן
יאיר. קהל בוחריו של יאיר לפיד אוהב להתאכזב מהר ולקטר על המצב מול הפאנל של "אולפן שישי". אחרוג קמעא ממה שמצופה מכתב בחדשות 2: הקיצוץ המתבקש שביצע שר האוצר במבנה המעוות של קצבאות הילדים אינו מובן מאליו. כך גם הניסיון לקדם שוויון בנטל, ושיפור התמיכה בניצולי השואה. קניתי בלב חפץ את תאוריית ה"בור התקציבי" שירש לפיד משטייניץ, ואפילו חשתי הקלה מסויימת כשידעתי שבקבינט "צוק איתן" יושבים לא רק נתניהו יעלון וליברמן לבדם.
אבל החרדה חוצת-השכבות מחוסר התוחלת של תכנית מע"מ אפס מזכירה פתגם עתיק על מיהו היחיד שאינו משנה את דעתו. כך גם האטימות מול המחשבה להעלות זמנית ובאופן מידתי מסים – נושא שלפחות היה ראוי להתווכח עליו ברצינות. ובכל משבר תקציבי שבו היו מעורבים הפקידים הבכירים, ניכרה חוסר היכולת לתת איפה שראוי לתת – ולקחת מאיפה שצריך לקחת. משכורות הדיפלומטים, תקציב הביטחון, הרפורמה בנמלים או ברשות שדות התעופה – ומעל הכל, המלחמה חסרת ההישגים ביוקר המחייה, כולן משאירות את ההישגים של לפיד באותה רמה של קודמיו בתפקיד.
גם יישום מסקנותיה הראויות של ועדת גרמן, יישום מסקנותיהם המאלפות של ועדת אלאלוף למלחמה בעוני, יישום חלק הארי מעשרות הרפורמות של שר החינוך פירון – כולם ייתקעו עכשיו. וכולם מגולגלים לפתחם של אנשי לפיד, כלומר לפתחו. באותה מידה שבה הכישלון ביישום מסקנות ועדת טרכטנברג נופל לפתחו של ראש הממשלה. מבעס.
כמובן שאין למנות ברשימת הישגי "יש עתיד" את השיפור הדרמטי במצב המדע, תקציבי המדע, הישגי ישראל במדע, וכל מה ששר המדע אחראי עליו. שר המדע פרי, היושב לרוב על תקן פרשן בטחוני באולפני הטלויזיה, יציג בקרוב, אני משוכנע, את הישגי משרד המדע.
אם יש מחנה חברתי, יופע מיד
כחלון. תהיו כחלונים! דרש נתניהו משריו, חלקם ניסו ורובם לא הצליחו. הוא עצמו הלך להתארגן. האם כחלון יצליח להיות כחלון, ולבצע את כל מה שחלם ושלכאורה נמנע ממנו במסגרת הליכודית החונקת? בקרוב נדע לכשיתחיל לגייס – בטייפ-קאסט הקבוע של בטחוניסט, חברתיסט, כלכליסט, מדיניסט, משבצת אמון אישית וגו'. זה דפוס גיוס חסר מעוף, שהביא למערכת מעט פוליטיקאים טובים כמו עפר שלח, אך השאיר במערכת הרבה אנשים שפג התוקף הפוליטי שלהם.
כחלון הוא היחיד בשרי הממשלה הקודמת שלא נזקק לתחליף ויאגרה זול בצורת בחירות, משום שהוא עשה, ונישא על תהילת האיש שהתחצף לטייקוני הסלולר. כחלון יודע שהציבור כבר לוקח כמובן מאליו את חשבון הסלולר הזול שלו, ושמחירי המזון והדיור הם הנושא היחיד שבהם הוא ייבחן.
מעל דמעות מרן יעשה ויצליח
דרעי. ההווייה האריה-דרעית ראויה לעיון נפרד. אני רק אניח כאן תהיה קטנה שמציקה לי מאז ראיון אחד לתחנת רדיו חרדית שדרעי, באורח נדיר, קצת הצטער עליו: אם מישהו בא בטענות אל החברה של בנו של ראש הממשלה, נגיד, אם היא יהודיה או לא, ומעקם את האף, אני – לו הייתי אשת ראש הממשלה - הייתי משתמש בזכות הווטו המדומיינת שחביבה כל כך על כל הפרשנים, ופוסל אותו משותפות קואליציונית.
העובדה שנתניהו ממשיך לרקום תכניות אופרטיביות ביחד עם מנהיג פוליטי כזה – עזבו קלון שהיה ונגמר, עזבו הכוחנות הפנים-ש"סית מול אלי ישי החבוט – היא פלא. החרדים הם כמובן שותף לגיטימי לכל ממשלה שהיא, אם ירצו להכניס עצמם בתוך אוהלה של חברה, אבל למה שראש ממשלה יפנק במנעמים את מי שבזים לילדיו מאחורי גבו?
נדע להתמודד מול האתגרים, בכל מחיר; זה רק יעלה לכם 65 מיליארד – ולא אגורה פחות
בוגי. אין לקנא באף אחד שצריך לנהל צבא במלחמה. אבל יש בהחלט במה לא לקנא: בתחמנות פוליטית. לחטוף את תכנית המעבר של צה"ל לנגב, כבת ערובה ביחד עם ראשי ערים בדרום, רק כדי להוכיח שאתה יוצא גבר מול פקידי האוצר – זה זול וילדותי. להשוויץ ברכש מטוסי V-22, אל מול האיומים, ואחר כך לבטל, זה אולי כורח אבל זה לא חכם. להתגאות בתכנית לרכש נמ"רים מאסיבי- ואחר כך לייחצ"ן שהיא בסכנה, אף שהיא ממומנת בעיקר מכספי הסיוע האמריקני, זה כבר ממש בלתי נסלח. אמון הציבור בדרישות התקציביות של מערכת הביטחון נשחקה עד דק, ובזכות יעלון היטשטש הקו בין מה שראוי למה שלא.
"כי למה מטרה שנצביע יותר?"
בנט. יחטא כל כותב למחיר המטרה הפוליטית של בנט אם יקטין את הדיון בבית היהודי לכלל סעיף אחד במאמר. אז הנה המספרים: 0 ירידה במחירי הדיור, 0 ירידה במחירי המזון, 0 יבוא מקביל/תחרותי/זול של רוב המוצרים. ואיילת שקד חייכנית אחת, נודדת ביחד עם זהבה גלאון במופעי צעקות בכייניים בין האולפנים בעיתות משבר. יאמר מעתה יועץ התקשורת לפוליטיקאי: אין בהנפה נלעגת של תמונה אחת מול מגיש ברשת BBC כדי לעשות ממך לוחם הסברה דגול. עצוב.
קדימה, בתנועה, לאחור
לבני ומופז. גם הם, כמו בוגי, טובים ביושבם בקבינט מלחמה, אך חסרים אופק פוליטי מעשי בעיתות שלום. השפעתה של לבני על התהליך המדיני גבלה באפס, בגלל היעדר האופק המדיני של ראש הממשלה; והשפעתו של מופז על ענייני המדינה היתה גדולה יותר משל לבני, לו היה נשאר באופוזיציה. הבחירה האחרונה שלו כפוליטיקאי, להילחם בדרך העקומה ביותר האפשרית על שכר חיילי החובה, תימוג לתוך הארכיונים, כמו התייצבותו לצד חיילי החובה בתחנת הרכבת, כשפקד עליהם שלא לעלות על האוטובוסים שהצבא שלח להם במקום הרכבת.
"האחריות הכוללת היא שלי ושלי בלבד"
נתניהו. בדעת מיעוט אני: יותר משהכשלונות הם שלו, הם של שריו הבינוניים (עוזי לנדאו הוא עדיין שר התיירות, ג'אסט סיינג). וגם את ההישגים – כמו השקעות בתשתית או תחילת הרפורמה ברשות השידור – אני מייחס למיעוט מקרב האנשים שתחתיו שבוחרים לעשות במקום לדבר. כרגיל, הכל נטמע בים המלל של הפרשנים, רובם אחוזי אובססיה כלפי נתניהו, ואינם מוכנים לקבל כל מניע לפעולותיו, חוץ מהישרדות פוליטית וכיסוי ישבן.
מיעוטם מסוגל לתת לראש הממשלה ציון עובר, למשל על ניהול מידתי זהיר ומדוד של רוב מבצע צוק איתן. יש לקוות שעם כל המיאוס שעולה בגרון, יבואו פרשנים שמציעים יותר מעמדה אחת על כל פוליטיקאי. איתם, אולי, נעבור את המערכת המיותרת הזאת בשלום.