מעבר לניצחון המדהים בגמר, לזכייה בזהב, ולהישג הספורטיבי כשלעצמו (שתי זכיות רצופות באליפות אירופה לנבחרות עתודה), היה משהו מקסים ומדבק בשמחה בתוך האולם הקטן בתל אביב. ישראלים אוהבים כדורסל, זה לא דבר חדש, אבל הרבה מהם שכחו את זה. הם שכחו את זה בעיקר בגלל מחסור בגיבורים. קבוצות ליגת העל משופעות בשחקנים אמריקאים שלא מספיק טובים להגיע ל-NBA אבל נוחים וזמינים יותר לבעלי הקבוצות הישראליות כדי להציף את הסגלים שלהם. ומה שהכי עצוב, או שמח, שהגיבורים נמצאים ממש כאן, מתחת לאף. לאו דווקא דני אבדיה, ה-MVP של הטורניר שהסתיים אמש, שיישחק בעוד קצת יותר משנה ב-NBA (וגם הוא בקושי שיחק בעונה האחרונה במכבי ת"א), אלא דווקא שחקנים כמו עידן אלבר, רז אדם ויאיר קרביץ שלא מקבלים הזדמנויות גם מקבוצות צנועות בליגה הראשונה.
אם מדברים כדורסל נטו, האמת היא שטורניר מעולה באליפות אירופה לנבחרות עתודה הוא לא אינדיקציה ברורה ליכולת להצטיין בליגות בוגרים. אפילו לא בליגה בינונית כמו שלנו. אבל בעיניי זאת לא רק שאלה של איכות ויכולות בכדורסל. בסוף זאת שאלה של איזה מוצר ראשי הענף ובעלי הקבוצות רוצים למכור לקהל שלהם. האם באמת עוד אמריקאי שמתנדנד בליגת הפיתוח באמריקה או חזר ממקסיקו, מספק שירות טוב יותר למשפחה שרוצה (או כבר שכחה שהיא רוצה) לבוא לאולמות הכדורסל כאן? האם לטווח הבינוני והארוך, לא למשחק הקרוב, הוא משפר את הקבוצה שלהם?
שחקני נבחרת העתודה, לעומת זאת, מביאים איתם לא רק כישרון, ויכולת קליעה משובחת שהתגלתה בשבוע האחרון, אלא המון אופי. אופי זה שילוב של הרבה פרמטרים: המלחמה הזאת בכל שנייה על המגרש, החוצפה מול שחקנים גבוהים וחזקים מהם, והווינריות שמעלה את הרמה ככל שהמשחק יותר חשוב וקשה. ואין שום סיכוי שבאופי הזה אי אפשר להשתמש גם בליגת העל שלנו. בטח ובטח אם זה מה שהקהל רוצה.
עוד נתגעגע אליו: העתיד המזהיר שצפוי לדני אבדיה
ואי אפשר שלא לדבר על דני אבדיה. בעוד שנה מהיום, להוציא תרחיש אימים כלשהו שיכלול פציעה, הוא ייבחר במקום גבוה בדראפט ה-NBA ויהפוך לישראלי הצבר השלישי בליגה הטובה בעולם, אחרי עומרי כספי וגל מקל. אין מומחה אמריקאי שלא בטוח בקביעה הזאת. בשלב הזה של הקריירה, מול היריבים שמזדמנים לו הוא יודע לעשות הכול על המגרש, והאמריקנים בטוחים שברגע שיעבור לידיהם - הם ירימו אותו לרמה של הגדולים מכולם. הם רואים שחקן בגובה 2.05 מ' שיודע לכדרר ולחדור ככה לסל, ו-וודאי אומרים לעצמם: "הקליעה שלו עדיין חורקת? אין בעיה, זה דבר קל לתיקון. הוא עוד לא מוכן לשמור על מפלצות? כמה שבועות איתנו והוא ילמד".
אחרי הסל ועבירה שלו שקברו את הספרדים לפני סיום המשחק הוא קפץ מול הספסל הספרדי, נפנף ליריבים שלו לשלום וצעק להם 'אדיוס'. ההתגרות הזאת כמעט עלתה לו בקטטה על הפרקט, אבל היא גם סימלה שוב כמה שהשחקן הזה שונה. הבן של זופי אבדיה, כדורסלן סרבי שבא לשחק כדורסל בארץ, התאהב בישראל ונשאר, משלב טונה של ביטחון בעצמו, עם התלהבות של ילד וכמובן אינסוף כישרון. כמה רחוק הוא יכול להגיע ב-NBA, זה עוד מאוד קשה לקבוע. אתמול, אחרי שהכול נגמר, הוא יצא שוב לאוהדי הנבחרת שחיכו לו מחוץ לאולם (רובם המכריע אגב, חובשי כיפות), רקד ושר איתם. הוא אמר שבכל הקריירה הארוכה שעוד לפניו הוא בטוח שהוא ייזכר בלילה המתוק הזה שבו הוא הניף את הגביע בתל אביב. גם הקהל שהיה איתו שם.