1,478 ילדים מהפיליפינים לומדים במערכת החינוך בישראל ונמצאים כעת בעיצומו של החופש הגדול, אבל עבור כמה מאות מהם זהו לא חופש גדול, זהו הגירוש הגדול.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
רשות האוכלוסין הישראלית מתכננת לגרש עד סוף אוגוסט את האימהות שלהם, שטיפלו במסירות גדולה מאוד בקשישים, נכים, חולים, כאן בישראל, וכעת הן נאלצות, יחד עם ילדיהן שנולדו וגדלו בארץ, להתגרש מהזהות שלהם, להתגרש מכל מה שהגדיר אותם מאז לידתם.
הילדים האלה לא רוצים ללכת מכאן, הם נולדו כאן. הם ישראלים לא פחות מכם, לא פחות ממני, והם אוהבים את הארץ הזו.
"הבן שלי לא מכיר שום דבר חוץ מישראל, הוא ישראלי לגמרי. הוא לא מוכן לאכול חזיר ולא מדבר שפה אחרת חוץ מעברית, הוא רוצה להתגייס לצבא, להגן על הארץ הזאת, ולא היה אף פעם במדינה אחרת", אמרה השבוע אחת האימהות.
ואכן, איך אפשר לאטום את הלב, את האוזניים, מול הדברים האלה? ואתם יודעים מה? גם הילדים שלנו לא רוצים שהחברים שלהם יילכו מכאן, וההוכחה היא ההפגנות שראיתי השבוע.
הילדים שלנו גדלים ביחד עם הילדים האלה, הם חברים שלהם. הם לומדים ביחד, משחקים יחד, יושבים באותו כיתה, מתקוטטים, צוחקים, גדלים - יחד. איזה מסר אנחנו מעבירים להם? איזה עתיד אנחנו מכתיבים להם נוכח הגירוש האכזרי הזה?
במקורות שלנו נאמר: "ואהבתם את הגר ואתם ידעתם את נפש הגר", וזה לא רק ציווי דתי, זהו גם ציווי מוסרי ואנושי. לכן, לגרש מכאן את הילדים שנולדו כאן זה מעשה שאין בו שמץ של אנושיות, ודווקא אנחנו, שעמוק בדנ"א שלנו טבועה הידיעה של מה זה להיות גר, מה זה להיות זר, אנחנו צריכים לחבק את הילדים האלו בחמלה, באהבה.
וזו לא חמלה רק כלפיהם, שכל חטאם היה שנולדו כאן, זוהי חמלה גם כלפי החברה הישראלית, שהיא חברה עם לב יודע ורחב, שהיא חברה שמורכבת מכל כך הרבה זרים וגרים ושונים שהפכו עם הזמן להיות מארג אחד.
כי זה מה שנקרא להיות יהודי, וזה מה שנקרא להיות מאמין, וזה מה שנקרא לאהוב את אלוהים, וזה מה שנקרא לקיים את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך". הרי ההפך מאהבה זו לא שנאה, ההפך מאהבה זה פחד.
וממה אנחנו מפחדים? מילדים שהם חלק מהמקום הזה? שהם ישראלים לכל דבר? אולי אם נפסיק לפחד מהם, נתחיל לחבר ולהבין את היותנו, ולאהוב יותר את עצמנו.