קשה לחשוב על שם ציני יותר למבצע הטורקי שנפתח אתמול בצפון סוריה מאשר "מעיין השלום". ארדואן מנסה לשכנע את העולם שמטרתו בפלישה לצפון סוריה היא לייצר אזור חיץ בטוח. הוא אומר ששם יוכל ״ליישב מחדש״ מיליוני פליטים סורים שנמצאים בארצו. אבל המטרה האמיתית נחשפת כשהוא לא מהסס לומר באותו משפט שהמבצע הוא נגד ה-YPG (הכוחות הכורדיים בסוריה) ודאע״ש, כאילו מדובר בשני המקרים בארגוני טרור אכזריים שהינם מטרה ראויה להשמדה.
אבל אלו הם שני צדדים במלחמת האור בחושך. לוחמי ה-YPG הם שהקריבו את חייהם במלחמה נגד דאע"ש, ובזכותם חוסלה המדינה האסלאמית. הם נלחמו במשך חמש שנים כדי לשחרר את העולם מרוע ואכזריות שכמותם לא ידענו לפני. וכן, הם גם היו בטוחים שהם יתוגמלו על כך. שהעולם יאפשר להם לנהל יישות מדינית עצמאית שבה יהיו חופשיים. אבל הבעיה היא שמעבר לגבול בטורקיה, יש עוד 15 מיליון כורדים, שמבחינת ארדואן עלולים לקבל רעיונות לעצמאות מקרוביהם בסוריה - ואת זה הוא לא מוכן לקבל.
יש משהו מאד אופטימי בעם הכורדי. הם תמיד מחייכים. גם כשפגשתי אותם בשדות הקרב כשהם עם נשק מיושן, חלק מצבא לא מקצועי שכל מי שרק יכול להחזיק נשק מתקבל אליו, הם היו מלאי שמחה, הומור ומוטיבציה. מדברים על כך שכשאתה נלחם במלחמה צודקת - אתה תנצח. כנראה שרק בגישה כזאת אפשר לנצח מלחמות כשאתה מיעוט רדוף שנלחם בכוחות אדירים.
אבל הפעם אני חוששת שגם הגישה חדורת התקווה והאמונה של העם הזה לא תעזור להם.
מ-2015 הם היו הרגליים על הקרקע ובמקרים רבים, בשר התותחים של כוחות הקואליציה בהובלת האמריקאים במלחמה נגד דאע״ש. תמיד הראשונים, וגאים בכך.
הכורדים חוששים שהפקרתם תוביל לרצח עם
מתברר שכל מה שהיה צריך כדי לתקוע להם סכין בגב זאת שיחת טלפון אחת בין דיקטטור טורקי כועס לנשיא המעצמה החזקה בעולם שרצה לרצות אותו, ולשם כך הסכים להתעלם לא רק מבריתות ומוסר אלא גם מהעצות האסטרטגיות של מיטב היועצים בעולם.
הייתי שם לפני ארבעה חודשים, באותם מקומות שעכשיו אנחנו שומעים שהם מופצצים, ורואים את תמונות העשן מיתמר מעליהם. ישנתי בקמישלו, עיר הבירה של הפדרציה הכורדית רוג׳בה. עיר של תקווה באזור מדמם. בשווקים שם פגשתי נשים שמסתובבות עם שיער ארוך חשוף, סקיני ג׳ינס וסניקרס. מספרות שהן רוצות ללמוד להיות רופאות ומהנדסות ולקחת חלק בבניית ישות מדינית חדשה בצפון סוריה שהיא דמוקרטית, חילונית, שוויונית כלפי מיעוטים.
בקובאני חיים אנשים ששרדו את שלטון הטרור של דאע"ש, איבדו הכל וחזרו כדי לבנות את חייהם מחדש. גם בראס אל עין ובתל אביאד, מאחורי כל שם של עיר שמותקפת עכשיו על ידי הטורקים, יש פרצופים שפגשתי. והיום הם מספרים לי שהם מפחדים. לא קל לכורדים להודות בזה. אני בטוחה שהעם האמיץ הזה ייתן מה שהוא יוכל כדי להגן על הבית. אבל מעבר לדאגה האישית לשלומם, אני דואגת לנו. לאנושות, ששוב רואה איך נוטשים בני אדם שאנחנו חייבים להם כל כך הרבה, ובכל זאת מפקירים אותם למה שעלול במהרה להפוך לרצח עם, כשאנחנו עומדים מנגד.