שעות ספורות לאחר הפיגוע בהר הבית ביום שישי לפני שבוע וחצי, שבו נורו למוות שני שוטרים בידי מחבלים, הצהירו בכירי המשטרה: "מה שהיה הוא לא מה שיהיה. הכל יראה מעכשיו אחרת. לא עוד הפקרות". את ההכרזות האלה הובילו מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך, מפקד המחוז יורם הלוי בשיתוף פעולה ובגיבוי מלא של השר הממונה גלעד ארדן.
הקו שאותו הציגו היה נחוש ותקיף ועיקרו: בשערי הר הבית יוצבו ויותקנו אמצעי בידוק כאלה שלא יאפשרו הכנסת כלי נשק ואמצעי לחימה אחרים בידי המתפללים. כשהוצבו גלאי המתכות נאמר שזה האמצעי היחיד שעמד על המדף כפתרון מיידי וראשוני לצורך שהתבקש - לפתוח מחדש ומהר את הר הבית למתפללים. זאת לאחר יומיים שבהם ההר היה סגור לצורך חיפושים שביצעו שם חבלני המשטרה אחר אמצעי לחימה שאולי הוסתרו שם.
מה בעצם נשתנה?
בשם הלחץ הזה והרצון להציב אמצעי בידוק שיתנו מענה ראשוני - הצבת גלאי המתכות, לעת ההיא, הייתה בהחלט סבירה. אבל, כאשר השטח הגיב בעוצמה שלא נחזתה, נראה כי מקבלי ומובילי ההחלטות במשטרה לא ידעו להתאים די הצורך את המדיניות שהובילו למציאות החדשה שנוצרה. בסופו של דבר אותם בכירי משטרה והשר הממונה, שהצהירו כל העת שאין להם שום כוונה להתפשר על אמצעי בידוק, שינו את עמדתם והסכימו להסיר את המגנומטרים ואת המצלמות שהותקנו ולהשאיר בכניסות להר הבית רק כוחות מתוגברים שיפקחו על כניסת המתפללים, נשאלת השאלה - מה השתנה?
עד כמה שונה היום המצב בשערי הכניסה להר הבית מזה שהיה שם לפני הפיגוע? מה השינוי והיכן השינוי הגדול שהובטח באותו יום שישי לפני שבוע וחצי, כמה שעות לאחר הרצח של שני השוטרים? התשובה היא למרבה הצער - אין כמעט שום שינוי. במבחן התוצאה, לפחות בחודשים הקרובים, היכולת של המשטרה למנוע הכנסת כלי נשק להר הבית לצורכי פיגוע נותרה מוגבלת בדומה לזו שהייתה עד לפני אותו יום שישי מכונן לפני שבוע וחצי.