אפשר כמובן להתבונן בנעשה בצפון סיני דרך קשית. כלומר, במבט צר וממוקד, נאמר בשיח-זוויד. אלא שזה יהיה מבט מעט שטחי. צריך להסתכל על מה שקורה עכשיו במאבק הצבא המצרי עם הארגונים מהג'יהאד העולמי (לאו דווקא דאע"ש) במבט כולל יותר.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
דאע"ש או ארגונים אחרים בעלי אופי דומה פועלים בעירק, וכך גם בסוריה. יש ניצנים של הארגונים האלה אפילו בירדן, בתימן ומה לעשות, גם ברצועת עזה. כדי להתמודד עם האתגר האסלאמיסטי הזה דרוש תיאום אזורי רחב יותר. זה לא רק מצרים בצפון סיני - ואגב מצרים גם מרגישה את הלהבות האלה גם בתוך בירתה קהיר - אלא שמדובר בכל הקשת הסונית שעומדת מול הגל האסלאמיסטי הזה. אלה ירדן, סעודיה, מדינות המפרץ, מצרים וגם ישראל במחנה הזה אבל בשקט ומרחוק. פומבית היא בוודאי תהיה אורח מאוד לא רצוי.
מצרים אוכלת עכשיו את פרי הבאושים שהיא עצמה אפשרה לו לגדול בשטחה. לאורך שנים מצרים התעלמה מהנעשה במרחב חצי האי סיני. זהו שטח ענק, פי ארבע משטח מדינת ישראל, וראשי המודיעין המצרי ידעו שנשק ואמצעי לחימה זורמים לסיני ומוחזקים בידי גורמים שונים. אך כל עוד הנשק הזה זלג לתוך רצועת עזה ומשם נורה לשטח ישראל, לשלטון מובארק זה היה נוח, מכייון שמבחינתו עדיף שהנשק הזה ייכנס לעזה ולא יישאר ויסכן את המשטר בידי גורמים אסלאמיסטיים בתוך מצרים.
לא מחסור בכוחות, מחסור במודיעין
עכשיו ובעצם בשנתיים האחרונות, זה מתפוצץ להם בפנים: היות שלאורך זמן מצרים התעלמה, גם לא היה איסוף מודיעין ממשי על ההתארגנויות החמושות בתוך חצי האי, ואם יש דבר שמקשה על הפעולה המצרית זה לא מיעוט כוחות אלא מיעוט מודיעין. צבא מצרים הוא גדול וחזק ויכול להתמודד עם התופעות הקיצוניות הללו, שמאיימות על משטר סיסי, כך בהבנה המצרית. אלא שזה ייקח זמן ויהיו בו ימים של כישלונות מבצעיים ונפגעים בקרב חיילים מצרים.
היום נראה שמשטרו של סיסי נחוש להמשיך במהלכים הצבאיים שלו בחצי האי סיני, ואם הוא ימשיך במהלך הזה בנחישות ויצבור מודיעין תוך כדי, הוא יצליח בסופו של דבר להכריע את הארגונים החמושים גם אם לא לחסל אותם לחלוטין.
האמירה שבאה ממצרים, כי "לא מדובר בפיגוע אלא במלחמה" היא נכונה מאוד בעיניים מצריות. זאת מכיוון שדאע"ש והאחים המוסלמים, על אף החיכוך ביניהם, בסופו של דבר מאיימים על יציבות השלטון במצרים. לכן לא נראה לי שהשלטון יורה לצבא המצרי להפסיק ממאמציו.
מאבק משותף בדאע"ש
ישראל במצב הזה בוחנת את מה שמתרחש בקרבת גבולה הדרומי ממש כמו שההתפתחויות בחזית רמת הגולן הן עניין שמצריך את אותה דריכות ובחינת ההתפתחויות. ישראל לא לגמרי עומדת מן הצד. על פי הנספח הצבאי של הסכם השלום עם מצרים, מוטלות מגבלות על היקף הכוחות המצריים ואופיים בחצי האי. בשנים האחרונות, ובעיקר בימי שלטונו של הגנרל סיסי, פנתה מצרים לא אחת לישראל בבקשה להכניס כוחות שעל פי ההסכם הם אסורים, לתוך חצי האי סיני. הדוגמא הבולטת: מסוקי קרב ומטוסי קרב שאסורים בטיסה במרחבי צפון סיני.
ישראל נענתה לבקשות המצריות, וכשראש הממשלה בנימין נתניהו אומר אתמול "אנחנו והמצרים במאבק מול דאע"ש", זה התוכן המעשי להצהרה הזו. לאורך קו הגבול עם ישראל ננקטים מה שנקרא אמצעי זהירות ודריכות. נכון לעכשיו לא צריך יותר, ולא בטוח שאפשר יותר מבלי להכניס כוחות ישראלים לסיני. את זה, לשמחתי, אף אחד אפילו לא שוקל. בגדול, מצרים תקבל כל סיוע מודיעיני ואחר ככל שתבקש אבל ההתמודדות נשארת במרחב הצבא המצרי שמוצב בסיני.
לשמור על ריחוק אבל לסייע
הקשר עם חמאס ברצועת עזה הוא קשר פתלתל. מצרים, יותר מישראל, מכבידה מאוד על משטר החמאס בעזה, עד כדי יריבות של ממש. לפני שנתיים בערך פגש קצין ישראלי בכיר את עמיתו המצרי. הקצין הישראלי ניסה לגשש אצל עמיתו ואמר לו: "לי ברצועת עזה, יש גם שכנים (מי שלא מעורבים בטרור) אבל יש לי גם אויבים". ענה לו עמיתו המצרי: "לי בעזה יש רק אויבים".
המשפט הזה מאפיין מאוד את הגישה של מצרים לחמאס בעזה, בעיקר מאז עלה סיסי לשלטון. עכשיו מנסים המצרים לתאם ולתקוע טריז בין חמאס עזה, האחים המוסלמים במצרים והארגונים של הג'יהאד העולמי שפועלים בסיני. אלה תהפוכות הגורל ומצב שיכול כמובן גם להשתנות.
אז עם מה נשארנו? עם הרוח האסלאמיסטית ששוטפת את המזרח התיכון כולו, עם מאמצים צבאיים לא ממש יעילים מול דאע"ש, שהולך וצובר מתנדבים וכוח והשפעה, וככל שהמערב והמדינות המתונות ינהגו באיפוק מול דאע"ש והמסונפים אליו, ההתמודדות האמיתית תהיה קשה יותר. ישראל, מצידה, צריכה לשמור על ריחוק אבל להגיש סיוע, כי המלחמה של הצבא המצרי בדאע"ש היא גם המלחמה של ישראל מול ארגון שבמוקדם או במאוחר ינסה להפנות את פעילותו גם לעברה.