בסופו של דבר, קבעה השופטת טוקוזילה מאסיפה בסופו של פסק דין ארוך ומנומק, פשוט אין מספיק ראיות כדי להוכיח מעל כל ספק סביר, כפי שנדרש במשפט הפלילי: לא להרשעה ברצח מתוכנן מראש (Pre-Meditated Murder), וגם לא ברצח מדרגה שניה (Intended Murder). השאלה אם פיסטוריוס הורשע בהריגה או בגרימת מוות ברשלנות קיבלה תשובה ברורה בעת ההקראה: השופטת קבעה כי אין במעשיו Mens Rea, שהוא בלטינית - המחשבה הפלילית, כלומר היסוד הנפשי, לנטילת חייו של אדם אחר. פיסטוריוס, קבעה השופטת, לא התכוון להרוג איש - קל וחומר לא התכוון ליטול את חייה של חברתו, שלא שיער כי נמצאת מעברה השני של דלת השירותים. אל הרשלנות שבמרכז גרימת המוות ברשלנות, נגיע בהמשך.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
פסק דין חד ומנומק
השופטת מנתחת באזמל חד את מגדל הקלפים שעליו בנתה התביעה את סיפור הרצח, שראוי היה להפוך לסרט מתח יותר מאשר לכתב אישום - ומגיעה למסקנה שכל אחד היה מגיע אליה לו האזין לעומק למהלך המשפט, והוא - במילותיה - "פשוט אין בהן כדי לקבוע מעל לכל ספק סביר כי פיסטוריוס רצח אותה, הכול נסיבתי בלבד."
כמה דוגמאות ממסכת התביעה ומולן מסקנותיה הבהירות של השופטת:
• היא (סטינקאמפ המנוחה) רצתה לברוח ממנו, לכן לקחה את הפלאפון לשירותים" (לא אומר כלום - לפעמים, והאור בשירותים היה מקולקל, אנשים לוקחים את הפלאפון לשירותים בלילה כדי שיהיה להם אור).
• הקיבה שלה לא הייתה ריקה בנתיחה שלאחר המוות, מכאן שפיסטוריוס משקר כשהוא טוען שהם אכלו מוקדם, היא בעצם אכלה מאוחר בערב אחרי הריב ולפני שניסתה לברוח ממנו" (לא - הפתולוגיה של התרוקנות קיבה איננה מדע מדויק, קובעת השופטת, ואיננה אומרת כלום על תכניות של יציאה מהבית לבילוי או לכל צורך אחר. לפעמים אישה אוכלת בלילה ירקות גם כשבן הזוג שלה ישן).
• "הוא חמום מוח כי פעם ירה במטווח באבטיח וצהל משמחה כשהמלון התפוצץ" (שטויות - הרבה אנשים ישמיעו קולות שמחה באימון ירי כשהירייה שלהם תפוצץ אבטיח).
• "היא פחדה ממנו וכתבה לו סמס "לפעמים אני מפחדת ממך" (לא רלוונטי - גם ההגנה הביאה כרטיסי ברכה משלה מהמנוחה לפיסטוריוס ועדי אופי אחרים. טבען של מערכות יחסים להיות דינמי, קובעת השופטת, עוקפת את שדה המוקשים הרכילותי ונמנעת בכלל מלקחת אותו בחשבון).
• "השכנים שמעו אישה צווחת, זו המנוחה שזעקה לעזרה בעת ה'ריב' ולפני הרצח" (לא אומר כלום - עדויות השכנים "זוהמו" דרך התקשורת, פיסטוריוס עצמו צווח בקול גבוה ונשי ויש די עדים לכך שהוא היה בטראומה נוראית בשניות שאחרי).
• "היה רק מאוורר רצפה אחד ליד המרפסת, והוא משקר כשאמר שהיו שניים" (לא רלוונטי); "פיסטוריוס משקר כשאמר שכיסה את הסטראו במכנסיים כי המנורות הפריעו לו, ובעצם היא שמה את הג'ינס שלה על הסטראו כדי שתהיה מוכנה ללכת מהר" (לא רלוונטי, קובעת השופטת. וממילא הזירה זוהמה בידי המשטרה לחלוטין, ואף נגנבו מהמגירות שם שעונים יקרי ערך. אנשים יכולים לפעמים לזרוק בלילה ג'ינס על משהו שעושה להם אור בחדר שינה).
וכך הלאה. מסביב לכל אלה כתב עיתון אחד שפיסטוריוס 'משחק אותה' חרדתי, ולקח שיעורי משחק כדי להתמודד. אין לכך עדויות מעבר לרמת הרכילות. ומה אם כן? שהרי, כל אחד היה מחפש מדריך מול מתקפה של פיטבול שכזה (פיטבול הוא הכינוי בדרום אפריקה של התובע, ג'רי נל). ועל רמת הבכי וההקאות שראינו במשפט, כבר קבעו פסיכולוגים - אינך יכול לזייף התקפי חרדה בכל זמן וכל הזמן. לפעמים ההסבר הפשוט הוא ההגיוני ביותר.
לגבי עדותו, קבעה השופטת כי הייתה עדות גרועה בחקירה הנגדית. זכרונו היתל בו, לפרקים היה עד מתחמק, היו בו סתירות, אך אין בכל אלה משום עדות שקר, קל וחומר אין בכך סיבה למצוא אותו אשם. ואולי גם לתובע היה חלק בזה - כשהפתיע את כולם והקרין באולם את תמונת ראשה המפוצח של חברתו המנוחה ודרש מפיסטוריוס להישיר מבט אל "תוצאות מעשיו". שלב מגוחך אחר היה כשדלת השירותים הוצבה באולם המשפט והתובע העביר דרך חורי הקליעים קרני לייזר כדי להוכיח שפיסטוריוס חישוב את הכיוון וירה בכוונה להרוג (הצעה לקוראים: נראה אתכם בחושך, על הרצפה, בלי רגליים, מחשבים בנחת כיוונים כשאתם יורים ברוח הרפאים שמעבר לדלת בזמן שבת זוגכם נמצאת לכאורה במקום אחר בבית).
מבחן האדם הסביר
מבחן האדם הסביר הופעל כאן במלוא כוחו - אך בנסיבות מיוחדות. אדם נכה, בעל הפרעת חרדה מוכללת עם קווים מאנים-דפרסיביים, שגדל במדינה אלימה, זינק לגדולה, ננטש בידי אביו, התייתם מאמו (שממנה למד לישון עם אקדח מתחת לכרית - ככה הבריחה פעם שודד כשהיה ילד). כשאתה ישן, אתה לא אצן על להבים מסיבי פחמן ואתה לא מרכיב פרוטזות. מה היה עושה האדם הסביר? FIGHT OR FLIGHT? אדם סביר, קבעה, היה נוקט באמצעים אחרים כמו קריאה לעזרה מהחלון, טלפון למשטרה. אך לפנינו אדם ששונה מהאיש מן היישוב. השופטת קבעה כי בבחירה שלו הייתה משום רשלנות כי לא נקט באמצעים אחרים כדי למנוע את הסכנה - ובכך, נסכם, הוא אשם בגרימת מוות ברשלנות.
במדרג המודעות שקובע את חומרת הפשע - אין כאן כוונה תחילה, אין כוונה, אין מחשבה פלילית בדיעבד (Malice Afterthought), אין אדישות (השופטת השתכנעה כי הוא מתאבל באמת על מותה ולא "סתם חרד מתוצאות מעשיו"), אין פזיזות (של מי שחושב כי תוצאת מעשיו עלולה להיות נטילת חיים ובכל זאת מבצע את המעשה), יש כאן רשלנות, שהיא בגדול המכנה המשותף הנמוך ביותר במדרג החוק הפלילי האמריקאי והבריטי.
נסכם, לצורך הפרוטוקול, בשפה משפטית "אנגלית" - Involuntary criminal negligent manslaughter.
שופט שחור שופט אדם לבן
משפחתה של הדוגמנית המנוחה ריבה סטינקאמפ זועמת, זה אך טבעי. פעילות של ארגונים למען נפגעות עבירה (רובן שחורות) שהפגינו מחוץ לאולם, טענו כי הצדק לא נעשה ולא נראה. ברם, גם הן יודעות כי השופטת מאסיפה היא אחת שחוותה ניצול על בשרה בגטאות השחורים של סווטו בעידן האפרטהייד. היא עבדה קשה, מונתה לשופטת השנייה השחורה לאחר המעבר לדמוקרטיה, בשל חריפותה ובקיאותה בחוק, והיא לא היססה לשלוח בעבר בעלים רוצחים למאות שנות מאסר בכלא (כולל שוטר שרצח את אשתו). המחשבה שהיא 'מרכינה את ראשה בפני האדם הלבן' מגוחכת. מאסיפה מתחה ביקורת על פיסטוריוס לא פחות מאשר על התובע הלבן הבכיר והחשוב. היא זרתה אימה באוזני העיתונאים באולם, שחורים ולבנים כאחד, היא נערצת על הסגל הפקידותי בבית המשפט. פסק הדין נכתב פה אחד על דעת שני הדיינים שלצידה (אישה לבנה וגבר שחור). אם אחרי כל זה נראה למישהו שהיא טיפוס שעושה הנחות - זה פשוט לא מתיישב עם העובדות.
מתחם ענישה רחב מאד מאד
לעניין העונש: החוק בדרום אפריקה נותן שיקול דעת רחב מאד בסעיף האישום הזה. אין עונש מינימום, ועונש המקסימום הוא 15 שנים. פיסטוריוס הורשע גם בסעיף נשיאה לא חוקית של נשק שעשוי להוסיף עונש במקביל או במצטבר. ההגנה תטען כי מדובר בעבירה פלילית ראשונה של הנאשם; במקרים רבים אחרים בדרום אפריקה, מי שמורשע בפלילים לראשונה נשלח למאסר על-תנאי בלבד. בתי הכלא שם עמוסים עד אפס מקום. התביעה תטען כמובן כי יש צורך באפקט הרתעה ובהרחקת אדם מסוכן לציבור. השופטת כבר אותתה כי אין מדובר באדם מסוכן (והאריכה את שחרורו בערבות - אם היה רוצה כבר היה בורח מזמן). ומעל הכול מרחפת מסקנתה לגבי קו ההגנה: איש לא הצליח להטיל ספק סביר באפשרות כי אכן פיסטוריוס ירה בשוגג, מבלי לרצות לפגוע או להרוג איש, וכי יחסיו עם המנוחה היו יחסי אהבה ותו לא. האם אדם כזה - שבחייו היווה דוגמא לאחרים, למוגבלים, של ניצחון הרוח על הגוף - צריך להירקב בכלא? ואולי תרומתו לחברה עד כה גדולה מכדי להתעלם ממנה? הערכה כללית ביותר תעמיד את גזר דינו על 3-5 שנים לכל היותר. המשפט יתחדש באוקטובר.