קוראים לו רון, הוא בן 15 והוא מעולם לא התקלח לבד. תודו שזה נשמע הזוי אבל זה "נוהל מקלחת" הוא קבוע ומוכר כאן ורבים מבני גילו שמתגוררים בעוטף עזה לא מתקלחים מבלי שאחד ההורים נמצא בבית והדלת תמיד תהיה חצי פתוחה. זה החשש המקנן בלב האנשים הצעירים האלה, שהאזעקה תפעל והם לא ישמעו אותה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
בטלוויזיה בדיוק דווח שישראל וחמאס הגיעו להפסקת אש, ההורים לא היו בבית ורון, בחור אמיץ במיוחד, החליט לראשונה להתקלח כשהוא לבד בבית. אחרי כמה דקות הוא התקשר לאמו וסיפר בקול סדוק שמשהו קורה לו בגוף: דופק מואץ, ראיה מטושטשת, חולשה, קוצר נשימה, צפצוף באוזניים - קוראים לזה התקף חרדה, ורון חווה זאת שוב במלוא העוצמה.
רגע לפני שהתעלף אמו שנאלצה לעזוב את העבודה ולמהר הביתה הופיעה והרגיעה אותו. הפרסום במהדורה על קריסת מרכזי החוסן בעוטף עזה לא הפתיע איש מתושבי העוטף. 10 סבבים אלימים של רקטות אזעקות ריצות למרחבים מוגנים ושרפות בלונים עשו את שלהם וחלה עלייה דרמטית של מאות אחוזים בפונים ומבקשים עזרה נפשית ומענה לטראומה.
תשאלו את ההורים של אותה ילדה בת 8 שמתגוררת בקיבוץ סמוך לגבול ששמעה זכוכית נשברת ומאז כבר יומיים לא הולכת לבית הספר, לא יוצאת מהממד. במרכז חוסן ענו להם: "מצטערים, אבל אין לנו מספיק מטפלים ואין אפילו מי שידריך את ההורים איך לטפל בה". אמא נוספת פנתה לאחרונה למרכז חוסן וסיפרה שבנה בן 10 התחיל פתאום לעשות צרכים במכנסיים אבל גם היא קבלה את אותה התשובה.
כבר חודשים מנהלי מרכזי החוסן, ראשי המועצות וחברי כנסת מתריעים בפני מקבלי ההחלטות אבל דבר לא קרה, את אף אחד זה לא מעניין. רק לפני חודש דיווחנו כי במועצה האזורית שדות נגב קרוב לגבול אין פסיכולוגים חינוכיים בכלל. הפסיכולוגים לא מוכנים לעבוד בעומס נפשי תוך סיכון חיי אדם. ראשי המועצות פנו למשרד החינוך בבקשה נואשת לעזרה כדי לתמרץ פסיכולוגים להגיע לעוטף עזה ולטפל בבני הנוער בבתי הספר, בדיוק כמו שמתמרצים רופאים לעבור לעבוד בפריפריה.
ובמקום שמשרד החינוך יסייע - התקנים קוצצו. חודש חלף מאז ודבר לא קרה, לבני הנוער עדיין אין פסיכולוגים חינוכיים בבתי הספר ואין מי שייתן מענה בזמן הלימודים. דוגמה נוספת להשפעה של המצב הביטחוני: ביום הזיכרון האחרון רבים מתושבי העוטף שהם אנשים ציוניים ופטריוטים אמתיים ביקשו שלא להשמיע את הצפירה ולהימנע מירי זיקוקים ביום העצמאות כדי לא לעורר שוב את הפחדים. הם נענו בשלילה, בלוני התבערה והפרות הסדר על הגבול לעומת זאת נמשכו.
המציאות הביטחונית הזאת נמשכת כבר 18 שנה ובעקבותיהם לא רק ילדים שגדלו לתוך פסקול של אזעקות סובלים מחרדות, גם מבוגרים. בסבב ההסלמה האחרון בזמן הפוגה מהירי, אחת האימהות בישוב סמוך גדר נכנעה לבקשות של בנה בן ה 12 לצאת החוצה לשחק עם חבריו בדשא ליד הבית. האזעקה הגיע ואיתה גם טיל שנפל בתוך הקיבוץ. האמא רצה החוצה בבהלה חיפשה את בנה שנעלם ולא חזר הביתה. זה היה מראה נורא - במשך דקות היא חיפשה את בנה הקטן מבין ההריסות במקום הנפילה של הטיל זועקת לעזרה, חוששת מהרגע שתמצא אותו שוכב שם פצוע.
כעבור זמן קצר הוא חזר הביתה בוכה. שבועיים חלפו והיא לא התאוששה מאז חיה את הרגע שוב ושוב אלא שבמרכז חוסן אין מי שיטפל בה. בנובמבר 2018 צוות הצילום שלנו ואני ראינו את פגיעת טיל הנ"ט באוטובוס החיילים בחץ השחור ממרחק של 500 מטר. מיהרנו למקום ושידרנו משם את המראות הקשים, אוטובוס בוער, פינוי החייל הפצוע, פצ"מרים מתפוצצים בסמוך ורקטות מיירטות מעל ראשינו ואין לנו איפה להסתתר.
נשכבנו על סוללת העפר ולמרות המהומה מסביב המשכנו לשדר, היה לנו חשוב להראות לצופים בבית מה תושבי הדרום באמת חווים. ברגע מסוים הידיים פתאום הזיעו המחשבות התבלבלו החזה כאב, קוצר נשימה ולא הצלחתי לדבר - ניסיתי להשלים משפט אבל המילים לא רצו לצאת. התקף חרדה בשידור ישיר. למרבה המזל העורך והמגיש הבינו שמשהו חריג קורה והעבירו את השידור לכתב אחר.
לי זה קרה בשידור אבל לרבים אחרים זה קורה במקומות אחרים, כשהם בסביבת אנשים או לבד. לפעמים תוך כדי נהיגה, לפעמים הבהלה מגיעה סתם מרעש של אופנוע או דלת נטרקת. לבקש עזרה בעת חולשה היא לא בושה ולא הנפה של דגל לבן. זה ביטוי של אנושיות, עדות לכך שאנחנו בסך הכל בני אדם. מרכזי החוסן בעוטף עזה הם מרחב מוגן, אי של שפיות במציאות מורכבת.
הם צריכים בסך הכל תוספת של 5 מיליון שקל לשנה כדי לתת מענה לתושבים הרבים שפונים אליהם. להעסיק עוד מטפלים לבנות עוד חדרי טיפול ולקצר את זמני ההמתנה לטיפול. עובדים שם אנשים יוצאי דופן, לא לסייע להם לעזור לנו - זאת בושה והפקרה. אדוני ראש הממשלה זה בידיים שלך - עשה את המעשה הנכון. כנס עוד היום את נציגי משרד הבריאות והרווחה לישיבה מיוחדת ותסייע לאנשים המיוחדים האלה בעוטף עזה.