הם אומרים ״שנהגו בהם באיפוק״. כבר חמש יממות שהמילה איפוק מהדהדת, ממשמעת את עצמה בכל יום מחדש. ״איפוק״, בהגדרתו המילונית, הוא הימנעות. כמו למשל ההימנעות של ראש הממשלה נתניהו מגינוי הסרטון שבו החייל דמאס פקדה חוטף משוטרים על לא עוול בכפו.
שלוש יממות וכמה מאות מפגינים מחוץ לביתו נדרשו למהלך. בפגישת השניים היום נתניהו כבר אמר שהזדעזע, לא לפני שהניח את שורת הישגיו של פקדה כדי להצדיק אולי את הזעזוע, במקום פשוט לומר 2 מילים: "אני מצטער".
איפוק הוא גם ריסון. כמו זה שמרבים לנקוט נבחרי הציבור שלנו. בזה אחר זה פרסמו אתמול קריאות למפגינים ולשוטרים "לשמור על איפוק ולהימנע מאלימות". דוגמא אישית כבר אמרנו? בלטה במיוחד הקריאה הנרגשת של חברת הכנסת מירי רגב שגם הגדילה להכליל את העדה האתיופית כ"ידועה כעדה צנועה ולא אלימה" מה שמעלה את השאלה האם ואלו עדות אחרות ידועות דווקא ככאלו שכן.
איפוק, על פי אבן שושן, הוא עצירה. כמו עצירה של תקציבים למשל. או העצירה של העלאת שארית יהודי אתיופיה. איפוק הוא גם הבלגה. כמו זו שיושמה אתמול על ידי המשטרה, עד הרגע שכבר לא.
עוד ועוד עדויות של שוטרים שמספרים על החלטה להבליג על הכל ובלבד שלא ייתפסו בתמונה לא מחמיאה של הפעלת כח. רגע, זה כבר היה לנו, לא? משטרה אמורה לאפשר הפגנה דמוקרטית ולנטרל מפירי חוק. לא להכיל אירוע עד כדי הפרעה מוחלטת לסדר הציבורי ואז להפריז בפרשים, רימוני הלם וזרנוקי מים עד דלא ידע.
ולפעמים איפוק הוא פשוט איפוק. של שלושים שנה כזה, שממשיכים להביט אל הארץ המובטחת ולהאמין שאחרי שבאת אתה אליה, גם היא תבוא אליך יום אחד.וביום הזה, מסוכן יותר מרימוני ההלם הוא מסך העשן. לא טיפול בסמל נחוץ עכשיו,לא הבטחות, לא וועדות. הצעה לשינוי, שחור על גבי לבן. איפוק ואפוקליפסה,כדאי שנזכור,הן שתי הגדרות עוקבות. לפעמים,זה לא רק מילים.