ברק אובמה מסכם בימים אלה את שמונה השנים שלו בשלטון - שמונה שנים של נשיא אידאליסט בבית הלבן. אז מה בעצם הבעיה בנשיא אידאליסט? עד ביאת המשיח או איום מחוץ לעולם, אידאליזם נתפס במשחק הפוליטי הבינלאומי כחולשה.
לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
נשיא שמגיע לזירה הבינלאומית עם כוונות ושאיפות אידאליסטיות דומה לשחקן שח שמנסה לשכנע את יריבו שעדיף ששני המלכים יישארו בחיים למען המשך המשחק - אבל מולו נמצא יריב שמנסה להקריב את הפרש כדי לקחת את הצריח של יריבו ולהבטיח את שלטון המלך שלו בלבד.
כאשר מדברים על אידאליזם בבית הלבן, האמריקנים מיד נזכרים בנשיא וודרו ווילסון שאולי, אם היה חולם קצת פחות, האנושות הייתה חווה בסופו של דבר פחות סיוטים במאה ה-20. הנשיא ה-28 דחף בשנת 1919 בוועידת פריז להקמת "חבר העמים", גוף בינלאומי שידאג שלא יהיו יותר מלחמות - אולם יחד איתו ישבו ניצים מאירופה מדממת וזועמת, שרק רצו להשפיל את גרמניה וחילקו בינם לבין עצמם את המזרח התיכון של האימפריה העות'מנית המפוררת.
גם בוושינגטון ווילסון לא רווה נחת, כאשר המדיניות הבינלאומית שלו לא זכתה לאישור הסנאט ומשכך ארצות הברית עצמה נשארה מחוץ לחבר העמים. למזלו, ווילסון לא שרד כדי לראות את העולם שוב שוקע במלחמה עולמית נוראית ומזרח התיכון שקבור עד היום במאבקים שהחלו בהסכמי החלוקה ההם.
ובחזרה לאובמה: "נאום קהיר" מקיץ 2009, שבאנגלית זכה לכינוי "התחלה חדשה", נוצל על ידי קיצונים; הסכמי סחר בינלאומיים שהוא קידם לא שווים היום את הנייר עליו נחתמו; ובתקופתו הפילוג בארצות הברית העמיק אף יותר, עובדה עליה חגג מי שיהפוך בעוד קצת יותר משבוע לנשיא ה-45 של ארצות הברית, דונלד טראמפ. האידאליזם של אובמה כבר לא יישאר בבית הלבן בארבע השנים הקרובות.