עוד בטרם התקבלו בוועדת הבחירות קולות הימאים, החלו להישמע בארץ קולות ההמומים. לא היו אלו תוצאות הבחירות שהפתיעו אותם, אלא מושא הבחירה עצמה. רגע לפני סגירת הקלפיות עוד אמרו לנו שכל קול קובע. רגע אחרי, זלזלו באותה קביעה.
עקבו אחרי נטעלי שם טוב בטוויטר
כבר שנים שהדמוקרטיה שלנו מרשה לעצמה לחשוב שחופש הביטוי נגמר כשזה לא מתאים לה, שיש רוב דומם ורוב זועם, שהבחירה ההיא מושכלת ונאורה והבחירה ההיא רגשית ועיוורת.
ההמון הפך בישראל למילת גנאי, לפעמים גם העם, אבל החוכמה המצויה בידיו - כבר הוכח לא פעם - גדולה מזו שמחזיק המומחה היחיד, גם אם הוא מחזיק בעוד דברים רבים. ישראל משופעת מונופולים, פטנטים ושליטה ריכוזית ובכל זאת לאף אחד אין בלעדיות על השכל.
למודי הבטחות ואכזבות
הבוחר הפריפריאלי שהואשם השבוע בעדריות, בשבטיות, בחמולתיות, הוא בניגוד לכל אלו פשוט בוחר קשה יותר. קשה יותר להגיע אליו, קשה יותר לקנות אותו, קשה יותר אפילו לשבות אותו בקסמים. הוא למוד אכזבות, הבטחות ומערכות.
הוא חי את הארץ הזו ומבין את החדשות בה טוב יותר מכולנו: אם יורים טילים הוא יושב במקלט, אם יש הפגנות הוא לבטח בסכנת פיטורין, אם הדלק יתייקר הוא בעיקר ישלם יותר. והוא הבין כנראה, לפני כולנו, מי יהיה ראש הממשלה הבא.
4,253,336 בני אדם הטריחו עצמם השבוע אל הקלפי. הם לא הלכו מפחד, לא משנאה ולא מגזענות. כל המחקרים אי פעם הוכיחו שאנשים מצביעים הודות לאמונה בדמוקרטיה, אמונה במדינה, ביכולת שלהם להשפיע, הגם שהיא מזערית, לא רציונאלית, מתערבבת תוך רגע עם מאות מעטפות אחרות.
כך עובדת דמוקרטיה
הם הלכו עם הודעה לבוחר, עם מסיע כזה או אחר אבל בעיקר עם תקווה ומתוך רצון לעתיד טוב יותר. מי שרוצה להעניש על כך, כמוהו כעיתונאי שמאשים אלמנה במות בעלה בשל תמיכתה בהתנתקות. קול פסול שראוי שלא יישמע. הקולות האחרים, לעומת זאת, ראויים למקום של כבוד.
קולו של הפרשן, קולו של החלבן, קולו של העסקן, קולו של הקבצן - זהה. גם אם לא בפתק, בכובד משקלו. לא באותיות, כן במספרים. כך, רבותיי, עובדת דמוקרטיה.