לפני כשלוש שנים חלפתי על פניו ברחוב הארבעה בתל אביב. הוא ישב על ספסל, ליקק גלידה מגביע. לצידו עמד המטפל הפיליפיני שלו. הגב של אסי דיין היה כפוף. הוא רכן לתוך הגלידה וליקק ממנה בפיזור דעת. המבט שלו בהה קדימה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
מעניין, חשבתי, מה הוא רואה? בטח לא את רחבת הסינמטק. הוא נראה זקן בהרבה מגילו. עייף, תשוש, כאילו הגלידה הזאת היא הדבר האחרון שהוא הולך לעשות בחיים ואחר כך ילך לישון לתמיד. אבל מאז הוא עשה עוד סרט. מי היה מאמין.
כל כך עצוב. איזה בזבוז. כמה חבל. זה פחות או יותר מה שמלמלתי כשחלפתי על פניו. וזה גם מה שעבר לי בראש כשהשמועות על מותו התחילו להגיע הבוקר. אסי דיין היה אדם מוכשר באופן יוצא דופן בעיני. כשחקן, כבמאי ובעיקר כאדם כותב. שירים, פזמונים, כתבות וטורים בעיתונים, וכמובן תסריטים, שבכולם ניכרת תביעת האצבע הייחודית, האסי-דיינית, שאי אפשר להתבלבל בה.
האיש שעשה הכל כדי לקצר את חייו
הוא היה גם אדם חולה. בגוף ובנפש המסוכסכת שלא ידעה רגע של שקט וסערה בחיים ובכתובים ובקיצוניות רבה, והשליכה על הכל: המראה, הסמים, היחסים עם בני אדם בכלל ועם נשים והילדים שלו בפרט. יש שיאמרו שגם על האמנות. לפחות לפרקים.
הוא היה יפה תואר ואחר כך שמן ומוזנח, הוא עבר בין קוקאין לריטלין, בין אישה אחת לאחרת, בין מצבי רוח; כיבס את כל הכביסה המשפחתית המלוכלכת של שבט דיין בתקשורת, בראיונות ובטורים. לא השאיר אף בן משפחה חף מהצלפות לשונו הארסית. עד לאמא שלו זה הגיע, כשקרא לה טיפשה ואחר כך התנצל. הוא עשה הכול בשביל להזיק לעצמו והצליח, במידה רבה, לקצר את חייו.
אבל הוא כל הזמן כתב. בטח עכשיו ישלפו מכל המגירות את כתביו הגנוזים, כל הדברים שלא הספיק או לא רצה להוציא לאור. ואנחנו, המעריצים השרופים, שמוכנים לבלוע את כל הצפרדעים, את האלימות הפיזית והמילולית, ההסתבכויות, הסמים, המצב הבריאותי שנדמה שהוא דאג כל הזמן לדרדר בכוונה, אנחנו נשתה בשקיקה עוד כמה פנינים. אבל זהו. המעיין יבש, הדב נכנס למערה, לשינה הגדולה.
וחבל, בעיקר חבל שהאיש המוכשר הזה, המושחז, הידען, הפילוסוף, כבר לא יכתוב יותר. לא יתמרמר, לא יצחיק ולא יעורר מחשבות. הייתי בן 15 כשצפיתי בפעם הראשונה ב"החיים על פי אגפא". בסוף הסרט, אחרי שלאונרד כהן מסיים לשיר ותמונות הטבח בבר מתחלפות בצילומים שמתייבשים על החבל, והצבע נכנס לראשונה לסרט שכולו שחור-לבן, הרגשתי כאילו מישהו תקע לי אגרוף בבטן. יצאנו בשקט מאולם הקולנוע של פנורמה בחיפה והלכנו בתוך השקט הזה יותר מחצי שעה בדרך הביתה. זה לא קרה לי בהרבה הזדמנויות.
צחקתי עד דמעות מ"חלפון" ו"שמיכה חשמלית", שמטתי לסת מדמותו ב"הוא הלך בשדות" ו"הבטחה עם שחר", והתרגשתי, בכיתי ממש, ב"חופשת קיץ". לפעמים גם בחלק מהפרקים של "בטיפול".
ועכשיו, כמה מילים ישירות אליך, אסי. למרות, שברור לי שגם לו יכולת לא היית מבזבז על הטור הזה את זמנך. "החיים כשמועה", שם הטרילוגיה האוטוביוגרפית שלך, היה אולי המוטו שרצית שנאמין, שעל פיו חיית את חייך. אבל אתה לא היית רק שמועה, פריט רכילות, נצר לשושלת. אתה היית אמיתי, אמיתי עד כאב. והשארת לנו הרבה ממך, שנוכל לחזור אליך מידי פעם, בסרטים, בשירים, בספרים. כל כך עצוב. איזה בזבוז. כמה חבל. להתראות אסי ותודה על המילים.