לפעמים אני מקנאה באנשים שלא עובדים בתקשורת, שיכולים להרשות לעצמם לא לקרוא עיתונים, שמחליטים להתנתק מהטלוויזיה, שלא מדליקים כל שעה עגולה את הרדיו כדי לשמוע חדשות. שמרחיקים עצמם, מבחירה, מאכזריות עולמנו.
הספרים בשבילי הם בריחה מעול חיי היום יום. עם המשעשעים אני מתפוצצת מצחוק, עם הרומנטיים אני מחייכת בערגה, אפילו את העצובים אני אוהבת, כי אין כמו בכי הגון בשביל הרגשת הקתרזיס של אחר כך.
"הדרך" של קואמאק מקארתי הוא ספר שלא הייתי מגיעה לקרוא אלמלא הפך מייד עם צאתו לרב מכר. בדרך כלל אני לא אוהבת ספרים שכולם קוראים, אבל הפעם משהו בפשטות הכריכה שלו משך אותי אליו.
אב ובנו צועדים לבדם בארץ שרופה ושחורה. אין להם שמות, אין בהם כמעט אף סימן מזהה. אנחנו מנסים לאסוף כל בדל מידע - למה הם לבד? לאן נעלמה אימו של הילד? איפה הם נמצאים? מה קרה לעולם? איפה האנשים והחיות והצמחים?
ערים בוערות, בתים חרבים ובזוזים, שממה, גופות טבוחות וטרופות. מה קרה שם? רעידת אדמה? פצצה גרעינית? מלחמת עולם? אסטרואיד ענק שפגע בכדור הארץ?
זה תופס אותך כבר בהתחלה. האימה מזדחלת לה פנימה, מסמרת את השיער על העורף, לופתת את הגרון, מאפילה את הלב.
אי אפשר לקרוא את הספר הזה בנשימה אחת. אי אפשר לעכל כל כך הרבה סבל וצער וכאב. אי אפשר להתמודד עם החמלה הטהורה שמבצבצת מתוך השְחור. קוראים מספר עמודים ועוצרים לנשום. מתעוררים בבהלה מהרִיק הזה שאופף אותנו וחוזרים לקרוא עוד כמה משפטים.
הספר הזה גדול מהגדרות של "טוב" או "קריא" או "זורם". הוא הכל והוא כלום. הוא נותן כל כך הרבה ובו בזמן מרוקן מכל רגש. אתה רוצה להפסיק לקרוא בו ואי אפשר. אתה רוצה לדלג קדימה ולגלות את ההמשך, אבל אתה לא עושה זאת כי אתה לא יכול להשאיר אותם לבד מאחור. אתה מתקדם איתם, מפחד ובודד ורעב וקופא מקור. כל עוד ממשיכים ללכת עוד יש תקווה.
הילד- "יש דברים ששוכחים, לא?"
הגבר - "כן. שוכחים מה שרוצים לזכור וזוכרים מה שרוצים לשכוח"
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il