לא הכרתי את משה סילמן אישית, אבל הסיפור שלו - סיפורם של אלפים שגולשים במדרון החלקלק, כשבדרך למטה הם פוגשים ברשתות קרועות - מוכר היטב.
אחת לכמה ימים מגיע טלפון, כשמעברו השני של הקו נשמע קול סדוק שמספר סיפור זהה לחלוטין לסיפורו של סילמן. על החוב שתפח, על העיקולים, על החברה המשכנת שעומדת לפנות את המשפחה מהדירה, על הקריטריונים הנוקשים של משרד השיכון, על הביטוח הלאומי שמערים קשיים, על הקושי לשרוד והחיפוש המתמיד אחר חבל הצלה שלא בנמצא.
סילמן לא לבד. יש קרוב לעשרת אלפים משפחות שממתינות בתור לדיור הציבורי, והמצב חמור בהרבה בקרב העולים החדשים - קרוב לחמישים אלף איש, רובם קשישים חסרי כל, ממתינים בתור לדיור סוציאלי. זמן ההמתנה הממוצע לדיור ציבורי הוא שש שנים, ובמצב הזה, משפחות רבות מוותרות על ההמתנה ונושרות מהתור בתמורה להגדלה מזערית בסיוע שמשרד השיכון מעניק להן לשכירות בשוק הפרטי.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של חיים ריבלין
שימו לב למספר הבא, כל ספרה בו יכולה להיות משה סילמן: 1,733,400. המספר הבלתי נתפס הזה הוא מספרם של העניים בישראל. על פי דוח העוני האחרון של הביטוח הלאומי 13.2% מהמשפחות העובדות מצויות מתחת לקו העוני. וכך, כשגם עבודה אינה מתכון להיחלצות מהעוני, והרשתות הסוציאליות קרועות, החבטה של סילמן ואלפים אחרים כמותו, היא רק שאלה של זמן.
הרפורמה בביטחון התזונתי - "מלאה חורים"
ביום שני שעבר כינסו ראש הממשלה ושר הרווחה מסיבת עיתונאים חגיגית ונדירה (לא זכור לי מתי ראש הממשלה כינס אי פעם מסיבת עיתונאים בתחום הרווחה) להצגת ה"רפורמה" בתחום הביטחון התזונתי. כל כך הרבה חורים יש ב"רפורמה" הזאת, שהיא מתחילה להיראות כמו עוד אחת מרשתות ההצלה החברתיות הקרועות.
לא ברור מהיכן יגיע הכסף - האוצר מתנגד, לא נאמר אם זו תוכנית חד-פעמית או תוספת לבסיס התקציב מכאן ואילך, לא ברור מי יבצע את חלוקת המזון לנזקקים, ובכלל מדובר במשהו שיקרה ב-2013.
באותו מעמד הצהיר נתניהו כי "בלמנו את העוני בישראל, וכי כל הנתונים מצביעים על כך שהמגמה החיובית תימשך גם השנה". הוא הסתמך על הנתונים שהקריא פרופ' שלמה מור יוסף, מנכ"ל הביטוח הלאומי, מדו"ח העוני האחרון, ולפיהם יש ירידה במספר המשפחות העניות ב-2010: מ-20.5 ל- 19.8. אפילו פרופ' מור יוסף, אדם מאופק מאין כמוהו, הזדרז לקטוע את ראש הממשלה ולומר לו שמלאכה רבה עוד לפנינו.
19.8% מהמשפחות בישראל שהידרדרו אל מתחת לקו העוני לא זקוקות לתבשיל החם שנתניהו וכחלון רוקחים להן. הן זקוקות לתוכנית ממשלתית אמיתית למלחמה בעוני, לחיזוק המערך הסוציאלי הקורס, לתפירה מחודשת של רשתות ההצלה כמו דיור ציבורי, להגדלת הקצבאות, לשינוי חוק הביטוח הלאומי שבמתכונתו הנוכחית מאמלל רבים כל כך.
משה סילמן לא לבד, אבל הוא היחיד שהצליח להפנות לרגע את הזרקור אל מצוקת המעמדות הנמוכים. אלה שעסוקים מדי בהישרדות מכדי למחות, אלה שמנסים לאחוז ברשתות אבל מגלים שהן נפרמו מזמן.