ללאונרד כהן שלי יש ריח של תום הילדות, אותן שנים מבלבלות, מבולבלות, קסומות וגם בלתי נסבלות. ימים של מעבר משתיית השוקו בבוקר לכוס הקפה "של הגדולים", מעבר מ"רשת ג'" לגלי צה"ל (הרבה לפני הגלגל"צ...) וצביעת הקירות הוורודים בחדרי בחום מתריס.
לאונרד כהן של טרום תקופת הדיסקים, כשהייתי מקליטה בטייפ דבל קסט את השירים שהכי אהבתי, שהכי גרמו לי לבכות, שהכי גרמו לי להרגיש גדולה ובעניינים. בטרום עידן האינטרנט היה גם כמעט בלתי אפשרי להשיג את המילים הקסומות של השירים, אבל למרבה המזל הטקסטים היו פשוטים מספיק שגם אנחנו, עם אנגלית של כיתה ח', הצלחנו להבין...
החודש יצא ספר שירי של לאונרד כהן בתרגומו של קובי מידן. מעבר לתרגומים הרגישים שהולמים את האסכולה המידנית, קובי מידן נותן בסוף הספר "כמה הערות על המבחר ועל התרגום" - ובשביל האפילוג הזה, שווה כל הספר. מי שבחר את השירים היה לאונרד כהן עצמו בספר "מוסיקה זרה" ומתוך מבחר זה בחר מידן בחתך מייצג של התפתחותו האמנותית של כהן לאורך השנים.
הזדמנות להכיר את לאונרד כהן של מעבר לשירים המוכרים והמולחנים. מידן מציין שיצירתו המוסיקלית של לאונרד כהן היא המשך ישיר ליצירתו הספרותית וחלק בלתי נפרד ממנה. אפשרות להבין רובד נוסף בטקסטים של המשורר והזמר המוכשר הזה.
אז למי שהיה אמש במופע, וגם למי שלא, אבל עדיין לאונרד כהן עושה לו את זה:
"סוזן אותך לוקחת
למקום שלה בנחל
שם שומעים את הסירות
ושם תהיו בלילה יחד
היא אולי קצת משוגעת
אבל זה מה שיפה בה
מגישה תה תפוזים
שבא מסין ישר אליך
ולפני שתגלה לה
'אין לי אהבה לתת לך'
היא תרשה לך לשמוע
איך הנחל מהדהד לה
שתמיד אותה אהבת.
אתה רוצה לנדוד ביחד
כמו עיוור אל העולם
היא הרי בך בוטחת
כי לבך נגע בגוף שלה
מושלם."
(לאונרד כהן, תרגום: קובי מידן)