שוב דצמבר. רגשות מעורבים.אני זוכר אותך בכיתה ביום חמישי. אני זוכר אותנו צוחקים אחרי הבוחן בלשון. הזמן לא באמת עבר מאז נכון?
טלפון. יצאת לענות דרך הדלת הצדדית של הכיתה. שגיא אמר שאתה מדבר בפלאפון ולא באמת יצאת לשירותים. צחקנו. חזרת עם ניצוץ בעיניים. בהפסקה נעלמת. צלצלתי אליך ואמרת שאתה הולך. לא אמרת שלא תחזור. את הדברים האלה גם אתה זוכר נכון?
רק שאז התחיל הסיוט. סיוט שלא נגמר. יש לי כל כך הרבה לספר לך, וכל יום יש עוד. אני מחפש אותך בלי הרף, ולא מוצא. כל פעם אני מבטיח לעצמי שמחר אמצא אותך ואספר לך הכל. הייתי בהלוויה שלך. ישבתי שבעה עליך. הייתי בגילוי מצבה שלך. עליתי לקבר שלך. הייתי בטקסים, כנסים, מופעים ועצרות למענך. הייתי באזכרה שלך.
כשמדברים עליך אלעד, יש דממה. אתה גיבור לאומי עכשיו. כשמגיע דצמבר, ורוחות קרות של חורף נושבות, הזיכרונות חוזרים. אני לא זוכר איך בדיוק אמרו לנו. אולי אני לא רוצה לזכור. אבל אני זוכר את מה שקרה אחרי. היית צריך להיות שם בעצמך, כי במילים לא אוכל להסביר לך כמה כאב היה. אלה היו ימים כואבים, והם עדיין ימים כואבים.
וכשחוזר דצמבר, אני מרגיש יותר מתמיד אותך כאן לידי, ובו בזמן את הכאב. הבזקים נוראים שבאים ולא עוזבים. זיכרונות.שנה זה הרבה זמן. השתנינו בזמן הזה. אבל הוא לא דבר פשוט. כל אחד התמודד עם האבל שלו בצורה אחרת. כל אחד מאיתנו היה תומך ונתמך, ועדיין כל אחד התמודד עם האבל שלו בצורה אחרת.
במשך שנה זלגו מיליוני דמעות וייבשו. ושוב זלגו ושוב ייבשו. מרוץ החיים אף פעם לא נפסק. חווינו חוויות בלעדיך. זה כאב. היית חסר. גדלנו אלעד. התבגרנו. בכל פעם מחדש זה מרסק אותי שאתה לא פה.
אבל כשהלכת השארת בכל אחד מאיתנו חלק קטן ממך. כל החלקים ביחד יוצרים תמונה שלך. תמונה שאני לא פעם נזכר בה. כך, במשך שנה ראיתי גם אותך גדל. ראיתי אותך מתבגר. עכשיו אתה בן 17. כמה חיכית להיות בן 17. שנה עברה וכאילו הזמן עצר. הכל נשאר כמו שהיה. אותה הכיתה. אותו הבוחן בלשון. אותה שיחת הטלפון. אבל בעצם, שום דבר לא נשאר כמו שהיה. שוב דצמבר. רגשות מעורבים.
שנה לאסון הכרמל: דני רוזן בטור מיוחד לבת זוגו אהובה תומר ז"ל שנספתה