בֶּלרָאם הַלְוָואּי כותב אל ראש ממשלת סין וון ג'יאבאו. במשך שבעה לילות הוא פורש בפני הוד מעלתו את סיפור חייו ואת סיפורה האמיתי של הודו כולה.
בלראם, "הטיגריס הלבן", כינוי שקיבל ממפקח בית ספר כשזה הזדמן לכפר והתרשם מהילד הרזה והיחיד בכיתה שידע לקרוא. טיגריס לבן, החיה הנדירה ביותר, יצור שמופיע רק פעם אחת בכל דור.
הוא כותב את מכתבו על מחשב המקינטוש הנייד והכסוף שקנה דרך האינטרנט מחנות בסינגפור. איזו דרך ארוכה עשה בנו של מושך הריקשה מהכפר העני לקשמנגר ועד בנגלור - העיר העשירה, המערבית והנוצצת!
אנחנו מקבלים תמונה אחרת של הודו, לא הודו המסתורית והקסומה של אשראמים רוחניים ומורים ליוגה, לא הודו של תיירים, לא הודו של סופרים שנולדו שם, עברו לארצות אחרות ונזכרים בארצם בנוסטלגיה. אלא הודו אכזרית וקשה וקורעת. הודו של "ילדים רזים ונמוכים מדי לגילם, שראשיהם גדולים מדי והעיניים הנמרצות שבתוכם זורחות כמו המצפון המיוסר של ממשלת הודו".
הודו כמו שלא קראתם עליה אף פעם, הודו שסביר מאוד שלא פגשתם גם אם אתם משוויצים שאת המסע שלכם שם עשיתם "ג'יפה ממש, אח שלי, חייתי על עשר רופיות ביום..."
ובלראם, הגיבור. ואיזה גיבור. ככל שהעלילה מתקדמת ומפתחת היא גם מתפתלת ומתאפלת ומסתאבת, כמו התהליך שעובר בלרהם ממשרת נחות דרגה ועד גביר. הנימה האישית והכנה גורמת לנו להזדהות איתו, להרגיש את ההשפלה והתבוסה, לנסות לשנות. ואז אנחנו מגלים שאנחנו מזדהים עם רוצח שפל. וכל מה שאנחנו מאמינים בו נשבר.
זכה בפרס הספרות החשוב בבריטניה
זה אחד הספרים הטובים שקראתי השנה. ובאופן הכי מוזר הוא גרם לי להתגעגע להודו. הייתי שם, לפני שנה. הסיבוב הרגיל והקצר - דראמסלה, רישיקש, פושקר. קצת טעימה מהמדינה הזאת ששבתה כה רבים מחבריי. אני סירבתי להתחבר, לא מצאתי שם מנוחה. כשחזרתי הודעתי שזו הפעם הראשונה והאחרונה. ופתאום, הספר הזה, עם התמונות המדויקות והאמיתיות, בלי ההתייפיפות ובלי הרוחניקיות בשקל, פתאום הוא הזכיר לי את מה שחוויתי שם. הדליק את הגעגוע.
"הטיגריס הלבן" זכה בפרס בּוּקר לספרות לשנת 2008, זהו הפרס החשוב ביותר בבריטניה ומהיוקרתיים בעולם. הסופר, ארווינד אדיגה, נולד במדראס שבהודו וגר היום במומבאיי. הוא בן 34 והספר הזה הוא רומן הביכורים שלו. לא ייאמן..