כאשר היה אהוד ברק רמטכ"ל, טרם כניסתו ל"משחקי הפוליטיקה", והכריז כי "לו היה נער פלסטיני היה משתייך לאחר מארגוני ההתנגדות לכיבוש" - כיבדתי אותו מאוד. ההצהרה הזאת גרמה לגלי זעם וכעס בקרב הציבור הישראלי, אולם אני הערכתי את ההיגיון שליווה את דרכו כשהיה חייל.
כשנכנס ברק לעולם הפוליטיקה הוא איבד כל היגיון והערכה לטובת התעקשות פוליטית ותעמולה אליהן גויס מטעם המדינה על מנת להציל את שמה לאחר "כישלון יולי" (מלחמת לבנון השנייה). אבל עכשיו הוא נגרר פעם נוספת ל"משחקי הפוליטיקה", שינה את עמדתו הפומבית, ושכח גם את הצבא.
בואו נשוב לעזה, ונבין שהצהרתו המפורסמת של ברק לא הייתה מקרית. מדובר בהצהרה המהווה את כורח המצב. כעת מכיר ברק את עזה בדיוק כמו שאני מכיר אותה - ויותר מכך. הוא יודע שהעם הפלסטיני נעשק זה 60 שנה, סובל בעריו ובמחנות הפליטים שלו. הוא מבין ששום דבר לא השתנה עד כה.
על כן אני קורא מכאן, מעזה, למפקד ברק לשוב לדרך ההיגיון, לשקול מחדש את עמדתו, לנטוש את "משחקי הפוליטיקה" ולשוב להיות מפקד כפי שהיה. או שיהיה לפחות יורשו של יצחק רבין המנוח, כדי שיוכל להמשיך את דרכו.