סופשבוע נוסף של מקרי מוות אלימים עבר על המדינה, ומעבר להתמודדות עם השכול הפתאומי בנסיבות כה קשות, צפויה למשפחות גם התמודדות ארוכת שנים עם מערכת המשפט. ניתן כבר כיום לצפות את התסכול, חוסר האונים, התחושה שאין מי שמשלם את המחיר על לקיחת חיי יקירם. אפשר כבר כיום לשמוע איך פרקליט מתחשב מסביר למשפחה מדוע יהיה כתב אישום או הסדר טיעון על הריגה, מדוע לא יורשע הדוקר ברצח יקירם. עמדת הפרקליטות תשקף את אי ההתאמה של החוק המיושן למציאות של ימינו.
רצח, מקובל לומר, מהווה את העבירה החמורה ביותר המוכרת בתרבויות שונות, בזמנים שונים, במקומות שונים בעולם. זוהי הצורה הבלתי מוסרית ביותר של קטילת חיי אדם והמחיר העונשי גבוה בהתאם: מאסרי עולם ואף עונשי מוות. אבל "רצח", עבורנו המשפטנים, מהווה כותרת בלבד למגוון יסודות אותם דורש המשפט להוכיח בטרם ניתן יהיה להרשיע. כיום, הופך המשפט הישראלי הארכאי את הוכחת עבירת הרצח לבלתי אפשרית כמעט. האם באמת יש סיבה להקל בתיוגו ובעונשו של ההורג בקטטה, אותו אדם הבא מצויד בסכין ומכוון אותו לחזהו של יריבו? החוק אינו נותן לשאלה זו ולאחרות מענה הולם את ימינו.
מצב זה בלתי נסבל לא רק עבור האלמנה והיתומים אלא עבורנו, כחברה בה אפילו המשפט הפלילי שלה אינו משקף יותר ערכם של חיי אדם. נכון שהמשפט הפלילי אינו יכול לפתור בעיות חברתיות מורכבות, אבל בוודאי שהוא אינו אמור לעודד תרבות אלימה, באמצעות טיפול בלתי הולם בעבירות כה חמורות. התג "רצח" אמור ללוות מקרי המתה לא רק כאשר ההורג תכנן את מעשיו חודשים ושנים מראש או כאשר הודיע "אני הולך לרצוח".
ההבדל המהותי והמוסרי בין "הריגה" ל"רצח"
אני רואה לנגד עיני, למשל, את בנות משפחתו של אריק קרפ, אשר הותקף והוכה למוות בידי חבורת עבריינים. עבורן, גם אם הורשעו התוקפים בהריגה, אריק נרצח וההורגים הם רוצחים. כך היה וכך יהיה. לכותרת יש חשיבות גדולה לא פחות מאשר לעונש. תיוגו של הפוגע כ"רוצח" מקנה לו את אותה אי- מוסריות קיצונית השמורה רק לאותם מקרים קשים במיוחד. "ההורג", גם אם קיבל עונש מאסר ממושך, חסר את אותה הילה שלילית והקו בין השניים דק שבדקים.
להשקפתי, לתווית "רצח" חשיבות עצומה, גם אם זהו "רצח מדרגה שניה". כך, "מאסר עולם" הוא שם נאה לעונש ממושך, גם אם כולנו יודעים שאין מאסר עולם לעולם, ו"רצח" הוא שם המבטא חומרת מעשה, גם אם בסופו של דבר לא יהיה כלל מאסר עולם חובה בצדו. משמעות ה"רצח" היא הזלזול הנורא מכל בחיי אדם. גם מבלי להתחשב ברגשות קורבנות דווקא, ניתן היה לצפות, בתקופה בה רבים מעשי האלימות חסר התכלית וקורבנותיהם, לתיוג ולענישה הולמים יותר. הגיע הזמן לגשר על הפער בין התפיסה המשפטית הארכאית של חוק העונשין הישראלי לבין תפיסות מודרניות של המתה ומוסר, בשאלות של תיוג ועונש כאחד.
בעיני המחוקק מחיר הדמים אינו גבוה במיוחד
מזה שנים שאנו קוראים להתאמת החוק למציאות, למדרוג מחודש של כלל עבירות ההמתה. בחדש אפריל 2011 הגישה הועדה בראשו של פרופסור קרמניצר את המלצותיה למדרוג מחודש של עבירות ההמתה. בין המלצותיה, יצירת עבירה של רצח תוך כדי אדישות למוות, עבירה אשר תכסה, כך ניתן להניח, את מרבית מקרי ה"רצח בדקירה" ומקרים נוספים. ועדה זו מונתה לפני למעלה מחמש שנים. כמה שנים נצטרך עוד לחכות גם ליישום ההמלצות? או שמא יוחלט במשרד המשפטים כי ההמלצות אינן רלוונטיות עוד ויש צורך למנות ועדה חדשה? עד אז, יש להניח כי עשרות נפגעים יצטרפו לנפגעים הקיימים, והם גם נפגעי של מערכת המשפט. אולי אם יוסקו המסקנות היום, המקרה הבא ייגמר אחרת.
למחוקק, כך נראה, ישנם עניינים חשובים יותר לעסוק בהם מאשר שאלות קלות ערך כמו מחיר חיי אדם. ערכו של מחיר הדמים, כך מסתבר, אינו גבוה במיוחד, גם אם זו משפחה שהיקר להם מכל נלקח מהם באבחת אכזריותו של אדם אחר והם, לעולם, לא יוכלו לקרוא לעבריין "רוצח".
ד"ר דנה פוגץ' היא יו"ר משותף במרכז נגה, המרכז לזכויות נפגעי פשיעה, הקריה האקדמית אונו