בסופו של דבר, זה שאלה של מי משרת את מי. הצבא את המדינה או המדינה את הצבא. את הטור הזה אני כותב בשעה שהניסוי הגדול יוצא לדרך: 300 אוטובוסים שאמורים להחליף את הנסיעה ברכבת עבור אלפי חיילים, שמהיום – כדי לחסוך את הסיוט של ימי ראשון בבוקר – אינם רשאים לנסוע בחינם בשעות אלה ברכבת.
הכותרות באתרי החדשות כבר זועקות בשם הורי החיילים שיפגינו נגד ה"עוול", יחסמו בטרקטורונים את פסי הרכבת (!) ופעילויות נוספות שיצאו לדרך בפייסבוק. "לצבא לא אכפת מהילדים שלנו", צוטט באומרו אבא לחייל – ואני חושב שמישהו פה התבלבל לגמרי.
רכבת ישראל מספקת שירות בינוני בימים רגילים, ועל כך יסכימו רוב הנוסעים. בימי ראשון וחמישי היא סיוט על הפסים, ואת זה צריך לפתור - משום שהמחויבות הראשונה היא מתן שירות לאזרח. בחלום אולי אפשר לדמיין בישראל רשת מסילות אפקטיבית שעל גביה נוסעים קרונות מרווחים, מתופעלים על ידי ועד עובדים שלא מתנגד להטמעת קידמה טכנולוגית בתפעול ובתחזוקה. אלא שהמציאות אחרת: אין עוד קרונות וצריך להתחלק.
דילול כמות החיילים בימי ראשון בבוקר הוא המינימום הנדרש כדי להתקרב למטרה הזאת, כשברור שעל הצבא לספק במקביל הסעה יעילה בחינם לחייליו בין הבסיסים הגדולים בארץ או לפחות בין נקודות איסוף מרכזיות שמהן ניתן להגיע באוטובוס לבסיס.
דרושה גם העדפה לחיילים לוחמים ששעות הסופ"ש שלהם בבית יקרות יותר מחיילים תומכי לחימה או ביחידות עורפיות, וחבל שאין מי שדואג לצד הזה אלא מנסה לרצות את כולם בבת אחת.
ריח רע של ספין
לבי עם החיילים שהצטלמו בעיתון בשבוע שעבר כשהם מצטופפים בתא השירותים של הרכבת. אכן צפוף, אף שעל פניהם היה מרוח חיוך תמוה וקריצה לצלם, יותר מאשר סבל על-אנושי.
זה הריח לא טוב, ולא רק בגלל הריח של תאי השירותים ברכבת אלא בגלל ההתעקשות לנהל את המאבק הזה דרך התקשורת והציטוטים הצפויים מההורים: "הילדים לא צריכים לשלם את המחיר". צודקים במטרה וכאמור מפספסים את הדרך להשיג אותה.
במשך שנים ארוכות סיפק הצבא לחיילים הסעות מאורגנות לבסיסים גדולים. לא צריך להיות מילואימניק בן 50 כדי לזכור התקהלויות בנקודות ריכוז בתל אביב ובירושלים: ההסעות היו איטיות יותר, האוטובוסים צפופים ולעתים היתה גם טיולית ("טלטולית"). נוח זה לא היה במיוחד, אבל בסוף הגענו לבה"ד או למילואים.
המודל הזה צריך לחזור, והחיילים יהנו (או יסבלו) מהסעה חינם לבסיסים הגדולים. זה אולי לא פופולרי לומר, אבל גם אם יגיעו באיחור של שעה ביחס לרכבת, היעילות והפריון לא ייפגעו בהרבה. כל מילואימניק יודע כמה "אפקטיבי" היום הראשון לאימון, ובחלק מהמשרדים - מבלי להעליב חס וחלילה מיפקדות שבהן עובדים קשה - יש ממילא את אלה שלא עושים כלום עד השעה עשר.
בחלק האחרון של שרותי הצבאי בוטלו ההסעות לבסיס שלי, ובהיעדר רכבת רלוונטית - אגד תיגבר את אחד הקווים, ובכל יום שבו לא מצאתי טרמפ, אני וחבריי הקפדנו לעמוד באוטובוס ולתת לאזרחים לשבת. לא תפסתי מקומות של אחרים ולא התווכחתי. לא הצטלמתי לעיתון בפוזה נעלבת. אמנם, רוב השירות שלי היה קרוב לבית אז מה אני מתבכיין. אבל לסטודנט, לגמלאי, לנכה ולתלמידים מגיע בכל מקרה לנסוע ברכבת לפני החיילים.
אנחנו בשנת בחירות וחיילים צעירים שיצביעו לראשונה הם קהל בוחרים לא מבוטל, כמו גם הוריהם. שאר נוסעי הרכבת הם קהל אמורפי יותר, ומכאן הדרך קצרה לזעקתם הפופוליסטית של מספר חברי כנסת בנושא. גם שר התחבורה, מן הסתם, חושב על מרכז הליכוד והפריימריז יותר מאשר על נוסעי הרכבת.
עצוב היה לראות את הצווחנים שבח"כים נוזפים בראשי הצבא בכנסת בדיון בנושא, כאילו הם הורים לחיילים דאגנים יותר מהקצינים הבכירים. גם 'סיור השטח' של ועדת חוץ וביטחון, הבוקר בתחנת רכבת מרכז, הריח בחירות מול כל מיקרופון.
רק דרישה אחת צודקת יש כאן: לדאוג שלא לבזבז יותר משאבים מהנדרש על פרוייקט ההיסעים, ולדאוג לתקצב אותו (כן, מר ברק, אני יודע שרווחת החיילים מעסיקה אותך יומם ולילה) בלי לדרוש תוספת מיוחדת חדשה.
אם לנסות ולדבר בשפת הנושא, הנה כמה מקרים ותגובות:
1. "מה אני אצא בארבע בבוקר כדי להגיע למיפקדה בחיפה בשתיים בצהריים?". דפ"נ (דרך פעולה נבחרת): המפקד צריך לאשר לך להגיע באיחור ביום ראשון, ואם הוא לא יאשר, תיאלץ לצאת קודם. זה צבא כאן.
2. אבא לחייל: "זה יעודד נסיעה בטרמפים וחטיפות". דפ"נ: תזכיר לבן שלך שאסור לנסוע בטרמפים ותקפיץ אותו לנקודת האיסוף הקרובה של האוטובוס.
3. (ציטוט מאתר חדשות, הבוקר:) "אלי, תושב יבנה שבנו הקצין משרת בקריה, סיפר כי בנו נסע כבר אתמול לישון אצל חברתו כדי שיוכל להגיע בזמן לבסיס בתל אביב.". תגובה לא נכונה: אכלו לי, שתו לי. תגובה נכונה: כל הכבוד, סחתיין עליך, גם זכית לבלות עם החברה וגם תגיע למשרד בזמן.
אף אחד לא רוצה לצאת פראייר, או כמו שמלמדים אותך בצבא - צריך כל הזמן לעקוץ או שיעקצו אותך. עקצת (את המערכת), הרווחת. זה עצוב, ויש בזה גם משהו שמתקשר למחאה החברתית והתחושה שכולם דופקים פה את כולם. אבל אחי, פרופורציות! לא הכל בצבא זה לעקוץ.
כולנו רוצים לעבוד פחות ולבלות יותר זמן בבית. יכול להיות שבקרוב, החבר הלוחם שלך יזכה לנסיעה בחינם ברכבת ביום ראשון בבוקר, ואתה רק בשאר ימי השבוע. זה מה יש. ועם זה, אחי, אין ברירה, אתה צריך לנצח.