לא סתם קוראים לזה "שוויצריה הקטנה". כל כך הרבה נחמה היתה בין העצים האלו, כל כך הרבה שקט. אני זוכרת הרבה ימי ילדות שמחים שם, בין העצים האלו. הרבה טיולי בית ספר, הרבה טיולי משפחות, הרבה בריחות באמצע היום כדי להירגע קצת. לא סתם עין הוד הפך ל'כפר האמנים', הרי מקום כזה הוא אידיאלי כדי למצוא השראה אמיתית, חיה, כזו שממלאת באוויר ובוערת מבפנים.
המציאות הזו שנשקפת אליי מכל מקום אפשרי, כואבת מידי. עיון חוזר ונשנה בסיפורי חייהם של כל אותם 41 הקורבנות שניספו רק מקשה עליי לעכל, להבין. זה הרי סוריאליסטי מידי מכדי להיות אמיתי. לא יכול להיות שאנשים שהיו בדרכם לעשות טוב, מצאו את מותם בדרך כל כך מזעזעת, כל כך כואבת, כל כך בלתי אפשרית.
לא יכול להיות שהטבע הזה, העצים האלו, חלקת האלוהים הקטנה ששייכת לא רק לתושבי האזור אלא לכל מי שמבקש מפלט-אפילו רגעי- מהנופים האורבניים, האפורים, הפכה להיות המחשה חיה וקיימת לחורבן, להרס, לנזק, למוות.
"הלהבות לא אמרו את המילה האחרונה"
ההודעה שהגיעה בשעות הצהריים המוקדמות לדסק, על שריפה שפרצה באזור הכרמל, הכניסה אותי לנוהל חירום: שיגור הודעות טקסט לכל חבריי המתגוררים בחיפה וסביבתה. כשקראתי את ה"הכל בסדר" שהגיעו אליי, עדיין לא הייתי רגועה. הרגשתי צביטה בלב. הרגשתי שמשהו לא בסדר, הרגשתי שהלהבות טרם אמרו את מילותיהן האחרונות (נכון לכתיבת שורות אלו, הן עדיין לא אמרו).
מאוחר יותר, כשחברתי הטובה המתגוררת במושב מגדים יידעה אותי שהיא ובן זוגה "ארוזים ומתפנים לקריות", נצבט לי הלב בפעם השנייה. כל כך הרבה פעמים היא הזמינה אותי להתארח ב"צימר שלהם", בית פתוח בסגנון כפרי עם גינה וכלב. "השכנים מדהימים","השקט לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירות".
בשגרת יומי העמוסה, עדיין לא מצאתי את הפנאי להתנתק מהכבישים המהירים ומעומסי התנועה, ולהרגיע את עצמי בסוף שבוע שלם של נופים וטבע. לא הזדמן לי ליהנות מהדרכים הירוקות שמובילות אליו, וכנראה שאת ההזדמנות הזו פספסתי, לפחות ל-50 השנים הבאות.
שטיח ירוק של עצים
כשהייתי בערך בת 17, בחור שהכרתי ביקש לקחת אותי לדייט ב"מקום הכי יפה בארץ". טיפסנו וטיפסנו במכוניתו המקרטעת, עד שהגענו. השעה היתה שעת שקיעה, השמיים נצבעו בעשרות צבעים מרשימים, מפגן עננים מעורר השתאות נחשף לעיניי - ומתחת לכל זה - שטיח של עצים. אבל לא סתם שטיח, כזה מקיר לקיר, כזה שלא מותיר פיסת קרקע חשופה.
ישבנו באחת המרפסות הפתוחות והירוקות שבשטח אוניברסיטת חיפה, לא החלפנו מילה. אין מילים להחליף על רקע המיצג עוצר הנשימה הזה. אני לא כל כך זוכרת את שמו של הבחור, אבל את מה שראיתי שם אני לא יכולה לשכוח, גם לא עכשיו, כשהכל שרוף.
המחדל שהוביל לשריפה
התמונות האלו כואבות, הפנים האלו מוכרות לי בחלקן. גם הפעם זיכרונות ילדות. הכמויות לא נתפסות וגם לא ההשלכות. ובצל כל זה, אי אפשר להתעלם מהכותרות הזועקות "מחדל" וקוראות לבעלי משרות נבחרות להתפטר.
ברקע נשמע קול מהדהד ממרחק אך בהחלט לא כזה שאפשר להתעלם ממנו; אנחנו צריכים להודות בעובדות, אנחנו מוכרחים להרים את הראש מעל המים ולהסתכל שלוש דקות קדימה; איך דבר כזה קורה בארץ כמו שלנו? איך מדינה שמצעידה צבא חזק וממוגן כל כך כמו שלנו, יכולה להרשות לעצמה לחסוך על מערך חשוב, קריטי שכזה?
התשובות נשמעות כבר באוויר, הביקורות, ככל הנראה, ישמעו עוד הרבה אחרי שתסתיים השתילה מחדש, הרבה אחרי שהשורשים החדשים יכו באדמה הכואבת, החרוכה. כנראה שזוהי מדיניות כיבוי השריפות המוקפדת אצלנו. רק לבנתיים, רק עד ש. הבעיה היא שלנו - זה עולה יותר. זה עולה ב-41 הרוגים, 35 כלי טיס חגים בשמיים, 60 מיליון שקלים לפיצויים, 50,000 דונם שנהרסו, 5 מיליון עצים שהתפחמו, ואחד אלוהינו.
הכותבת היא מגישה בערוץ החדשות באינטרנט