יש ספרים שהקריאה בהם מחזירה אותך לזמנים אחרים, למקומות שביקרת בהם, לתמונות שנצרבו בזיכרון. היא מעלה ניחוחות אחרים, מזכירה טעמים שונים ומחזירה אותך באחת לרגעים נשכחים.
זה מה שקרה לי כשקראתי את "נעורים טרופים". נערה סינית נוטשת את כפר הולדתה ועוברת אל העיר הגדולה בייג'ין. כלכלת הכפר שלה - "שומקום שלא תמצאו בשום מפה של סין" - התבססה על גידול בטטות. אם לא הייתה נמלטת מגורלה, הייתה נשאבת כמו שאר נשות הכפר לחיים אפרוריים שחזרו על עצמם בכל יום - קליעת סלים אינסופיים מגבעולי בטטה מיובשים.
בבייג'ין מוצאת פן-פאנג עבודה כניצבת בסרטים. תפקידים זוטרים ללא שורות, המאפשרים לה לחיות בצנעה בעיר היקרה. אך האם באמת שינתה את גורלה?
ומשהו בספר היה לי מוכר. נשמתי מהאוויר המהביל ומלא הפיח של בייג'ין (כשאנחנו הגענו לסין, עשינו את המסלול ההפוך - ברחנו מעיר הבירה אל הכפרים החקלאיים), עברתי עם פן-פאנג דירות, התאהבתי איתה בבחורים מקומיים ובתייר אמריקני. השתתפתי בניסיונותיה לכתוב תסריט ואפילו רעבתי איתה בימים קשים. אבל עדיין לא הבנתי מה מוכר לי.
סין, בה ביקרתי לפני ארבע שנים התעוררה בי כשקראתי את הספר, אבל רק כשהגעתי לסופו הבנתי שהוא מזכיר לי, יותר מכל, את... סיינפלד. כמו בסדרה האמריקנית, גם כאן יש אווירת ה"בעצם לא קורה כאן כלום", התעסקות בפרטים הקטנים ואפיזודות שבעצם לא מקדמות את העלילה. ולמרבה המזל, כמו בסיינפלד, גם ב"נעורים טרופים" זה עובד.
ולא סתם הייתה לי תחושת תסריט כשקראתי את הספר. סיאו-לו גו שכתבה אותו היא גם סופרת, גם תסריטאית וגם במאית. כמו הגיבורה שלה פן-פאנג, גם היא הגיעה בכפר קטן - כפר דייגים שבדרום סין וכמוה היא עברה לבייג'ין.
הספר הראשון שכתבה "מילון תמציתי סיני-אנגלי לאוהבים" הפך לרב מכר בינלאומי, סרטיה מוצגים בפסטיבלים יוקרתיים. כיום היא גרה בלונדון וממשיכה לכתוב במרץ. זהו ספרה הראשון שתורגם לעברית ואני מקווה שיהיה לכך המשך.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il