יש משהו קסום בחצות. המעבר הזה בין היום למחר, בין מה שהיה - על כל אכזבותיו, הצלחותיו, משבריו, ובין מחר - תקווה ופחד ותיקון אפשרי.
זו השעה בה אירועי היום מתחילים להיטשטש בזיכרוננו, להתערבב עם תחילתם של חלומות, רגעים מעורפלים של הזיות ומציאות, זה באמת קרה או שזה כבר חלק מהחלום...?
הרוקי מורקמי מתחיל את הספר החדש שלו "אחרי החשכה", 4 דקות לפני חצות. במשך קצת פחות משבע שעות אנחנו מלווים את מרי, נערה בת 19, שיושבת במסעדת "דניס" ליד שולחן לארבעה וקוראת בלהט ספר ואת אחותה ארי בת ה-21 ששקועה בשינה עמוקה.
לא לסמוך על היופי
מורקמי לא רק מספר את הסיפור של שתי האחיות. הוא מכוון מצלמה ומתאר גם בשמנו את מה שהוא רואה: "נקודת המבט שלנו היא כשל מצלמה התלויה אוויר, המצלמת לאט ובשקדנות את החפצים בחדר, תופסת אותם אחד-אחד. אנחנו פולשים בלתי נראים וחסרי שם. אנחנו מביטים. אנחנו מאזינים. אנחנו מריחים".
שתי אחיות. ארי הבכורה, דוגמנית של עיתוני אופנה, מכשפת ביופייה את הגברים הפוגשים אותה. היא סטודנטית באוניברסיטה פרטית לבנות עשירות, לומדת סוציולוגיה כי זה מתאים לסגנון החיים שלה. אנחנו לומדים עליה רק ממה שאחותה מספרת, ארי ישנה לאורך כל הספר.
מרי, הצעירה, מבינה מגיל צעיר שאין לה מה לסמוך על יופייה ולכן כדאי שתתאמץ ותצליח בלימודים. היא לומדת סינית באוניברסיטה לשפות זרות ושליטתה בשפה זו מביאה אותה למלון מפוקפק לשמש כמתורגמנית לצעירה סינית שהוכתה ע"י לקוח עצבני.
מה לעזאזל מורקמי רוצה?!
זו בעצם ההתרחשות היחידה בספר. המפגש הזה בין מרי לזונה הסינית מעורר את הגיבורה שלנו לספר את הסוד הגדול שהיא מסתירה. המפגש הזה גורם למרי להיפתח גם בפני בחור. אולי בפעם הראשונה בחייה.
הסוריאליסטיות, הריאליסטיות והמאגיות בספריו של מורקמי כבר נדונה ונדושה בהמון מקומות אחרים. הולך לו טוב בישראל (השנה הוא אפילו זכה בפרס ירושלים והגיע לביקור בארץ הקודש), הקורא הישראלי אוהב אותו ואת 12 ספריו (מתוך עשרות) שתורגמו לעברית.
לא תמיד קל לקרוא אותו, לא תמיד נוח לקרוא אותו ולא תמיד נעים לקרוא אותו. יש רגעים בספר שגרמו לי לקמט את מצחי ולתהות מה לעזאזל מורקמי רוצה, ואילו ברגעים אחרים התענגתי על המילים והרגשות ופענוח העלילה. גם יומיים אחרי שסיימתי לקרוא את "אחרי החשכה" הוא עדיין נשאר בראשי והתכרבל בליבי.