בין שלל האירועים שפקדו אותנו השבוע, הספקנו כבר לשכוח את הסערה שקמה בעקבות התקנה הדרום אפריקאית שמחייבת לסמן מוצרים שיוצרו בהתנחלויות.
עד כדי כך רגשה הארץ שדוברי הימין בישראל מיהרו לכנות את השר הדרום אפריקאי רוב דייוויס ״יהודי מהשמאל הקיצוני המוביל בחדווה את מסע התעמולה נגד ישראל״. האשימו אותו בגזענות וכרכו את שמו ביהודים עוכרי ישראל אחרים כמו ארגון הלובי בארצות הברית ג׳יי סטריט והשופט גולדסטון.
אלא שרוברט דייויס הוא לא יהודי. לא ברית ולא בר מצווה. כך אמר לי בשיחת טלפון שקיימנו. הוא גם לא גזען ומכיוון שכך אין לו בעיה עם זה שכאן הזכירו את שמו יחד עם יהודים אחרים. עם זאת, כמי שנלחם בהצלחה במשטר האפרטהייד הגזען ועתיר הכוח, הוא יודע דבר או שניים על העוצמה של חרמות.
הוא יודע שלא הסנקציות הכלכליות שהוטלו על משטר האפרטהייד הביאו להתמוטטותו, אבל הסולידריות שגלומה בהטלת הסנקציות האלה היא שהובילה את ההמונים לרחובות והשאירה אותם שם. היא שסייעה להם לשמר את המאבק, לדעת שגם אם הם מסכנים את חייהם יש מי שרואה, שומע ומזדהה. הם לא לבד.
אז דרישה לסימון כזה בדרום אפריקה או במקום אחר בעולם לא תוביל לפגיע כלכלית מהותית. אבל היא בהחלט יכולה להיות זרז שיניע התפתחות מדינית.