"ימי ולילותיי ההרסניים והמושחתים כמארחת במועדון לילה בטוקיו." כך מוכרת לנו ליה את הספר שלה. אבל מי שמחפש רק תיאורים חושפניים של חיי הלילה ביפן, יתאכזב. זוהי אוטוביוגרפיה של צעירה אמריקנית, בוגרת תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה שמחליטה לנסוע ליפן כדי לשפשף את היפנית שלה.
היא נענית להצעת עבודה כמורה ב"לומדים אנגלית בשמחה" במטרה להבטיח לעצמה ויזת שהייה ביפן ומנסה להסתגל לחיים בתרבות שונה לחלוטין. כפי שהיא מגלה עד מהרה, זה לא כל כך קל... ביקור תמים אצל פסיכולוג כדי לקבל כדור הרגעה לטיסה מסתיים בפיטוריה מביה"ס (כי היא "לא יציבה") ובהשלכתה לרחוב מבית המשפחה אצלה התגוררה.
ליה הופכת למארחת ברים (גרסה מודרנית של גיישה) באזור גינזה בטוקיו ולומדת להכיר את החיים ביפן מהצד הפחות תיירותי שלהם. הסיפור שלה משתרע על פני השנתיים בהן חיה כמארחת ביפן.
הרפתקאות רוויות אלכוהול
כמו ב"נסיך הקטן" גם היא שותה כדי לשכוח את חרפתה. היא מתמכרת לכאב ("פיתחתי פְטִיש - לשכב עם כל מיני גברים מסתוריים שזיינו אותי וזרקו אותי עד שכאב הנטישה גרם לי לעונג"), היא שונאת את עצמה, היא בזה לעצמה. היא כמעט מאבדת את דרכה.
ליפן היא הגיעה עם מטען: יחסים לא פתורים עם אמא שלה, אנורקסיה, בולימיה וגם נטייה לחתוך את עצמה עד זוב דם. ביפן היא הוסיפה לכך גם התנהגות הרסנית, הרפתקאות רוויות אלכוהול ובחירה מפוקפקת בפרטנרים מזדמנים.
ולמרות כל זאת קשה לא לחבב אותה. היא מצחיקה, היא שנונה, היא חכמה, היא מתוקה והיא כל כך אמיתית. בתכנית של "אלכוהוליסטים אנונימיים" יש את הצעד הרביעי בו יש "לערוך חיפוש מוסרי עמוק וחסר מורא בתוך עצמנו" וייתכן שהספר הוא בעצם תהליך החיפוש שלה.
העובדה שהספר מסופר דרך עיניים מערביות מאפשרת לו להיות יותר נגיש וגם מאפשרת לנו הצצה מרתקת לתוך תרבות עם קודים ומוסכמות שלא תמיד נהירים למי שנולד במדינה דמוקרטית בה יש, יחסית, זכויות שוות לנשים.
ועוד משהו לסיום - ליה ג'ייקובסון מספרת בהתרגשות על שתי ישראליות - אווה מירושלים שעבדה גם היא כמארחת ועוד ישראלית אחת ששמה אומנם לא מוזכר, אך מורשת הקרב המיוחסת לה מספרת שהיא ניסתה למשוך גבר למועדון בו עבדה ונשלחה לכלא בגין שידול לא חוקי. גם ליפן הגענו.
תגובות והערות ניתן לשלוח ל - sigalr@news2.co.il