אני שומע בימים האחרונים טענה שמופנית לאוהלי המחאה ולצעדות המחאה, כאילו כל המהלך הזה אינו ממוקד ואינו מגדיר במדויק מה הוא רוצה. באורח פלא, זה בדיוק מה שמוצא חן בעיני.
המחאה הזו, שמקיפה צעירים רבים ברחבי הארץ בעניין הדיור, הדלק, יוקר החיים, כמו גם רופאים ואימהות, לא נכון שתכניס עצמה להגדרות מדויקות של "מה רוצים".
הגיע הזמן שהמחאה הזו תאותת רק דבר אחד - לא טוב לנו כאן. אנחנו מרגישים נבגדים על ידי ממשלות ישראל. בעצם, הנכון הוא להגיד: שרי ממשלת ישראל ופקידיה, שבו ותחשבו מה נכון שתעשו, איך תשפרו את תחושת הקרע שבין השלטון לבין אזרחיו. לא לנו להציג לכם פתרונות. אתם לכו וחפשו את הפתרונות ותבואו אלינו עם שורה של הצעות, ואנו נבחן מה כן ומה לא.
מה הממשלה יכולה לעשות בשבילנו?
הנה למשל השר אלי ישי, לפתע באה לו הארה: לא להעלות בחצי השנה הקרובה את הארנונה. זאת לא הייתה דרישה של המפגינים, זו לא סיסמה שמישהו נשא אותה אבל זה בדיוק העניין. שכל שר בגזרתו, ובעיקר ראש הממשלה ושר האוצר, שיחפשו ויתאמצו לרצות את צעירי הארץ הזו, שבין הפגנה למחאה עוד ייקראו לשירות מילואים.
לכן, טוב להמשיך בדרך הזו שהיא בעצם זעקה לא מנוהלת וממושטרת מידי. היא פשוט מבטאת רוח. פעם אמרו לנו שגישת הנוער צריכה להיות "מה אני יכול לעשות בשביל המדינה". הגיע הזמן שממשלות ישראל כולן ונבחרנו יקומו מדי בוקר וישאלו את עצמם, "מה אני יכול לעשות עבר אזרחי המדינה". נדמה לי שבקרים ארוכים מאוד, ארוכים מידי, הם לא קמו בבוקר עם המחשבה הזאת.