אחרי היציאה מבלומפילד בערב שבת, קיוויתי שנמוך מזה כבר אי אפשר לרדת. הופעה כל כך חלשה ופתטית של נבחרת ישראל שוב העמידה באור מגוחך את עצם ההתעסקות האובססיבית שלנו בנבחרת הכושלת הזאת ובענף הספורט המתנדנד שנקרא כדורגל ישראלי.
עם זאת, במוצאי שבת חיכתה לי מנה נוספת של מבוכה. ההתאחדות לכדורגל הפנתה את העיתונאים המסקרים לאתר הרשמי שבו מופיע ראיון שער עם המאמן לואיס פרננדז. אני מודה שאחרי משחק עלוב שכזה היה ברור שכל מה שפרננדז יגיד ישמש רק לרעתו, אך גם לתירוצים ולהסברים שאחרי כישלון צריך להיות גבול.
"היה מאוד חם וזה נתן יתרון ליריבה", הדהים הצרפתי כבר בהתחלה. "הנבחרת נמצאת בתהליך של בנייה", שלף מיד אחר כך את התירוץ המוכר של כל מאמן שנכשל במבחן התוצאה, והוא להסוות את הכישלון בבנייה לעתיד. אבל מה כבר ניתן לצפות מראיון חנפני שמכיל את השאלה: "שיתפת הרבה צעירים. למה?".
האמת העצובה היא שפרננדז רק לקח את הנבחרת אחורה בהווה, ובטח שלא נתן תקוות לעתיד. נכון שההרכב שבחר היה צעיר יחסית, אבל איפה בדיוק הוא מבחין בתהליך של בנייה? מהידע המצומצם שלי בבנייה ובאדריכלות, אני מדמיין שבניין מתחילים מהבסיס, ואחר כך מתקדמים שלב אחר שלב, קומה אחר קומה.
הבניין של פרננדז, לעומת זאת, מתפרק. הבסיס, יוסי בניון לצד טל בן חיים ודודו אוואט, נמצא פה כבר הרבה לפני הצרפתי. הבסיס הזה נראה רעוע ביותר, במיוחד תחתיו.
הקומות הבאות עוד לא נראות באופק. הרי תחת פרננדז נבחרת ישראל עוד לא השלימה משחק אחד טוב, ואני כולל בכך את כל המשחקים הרשמיים ומשחקי הידידות ששיחקה מאז שנכנס לתפקידו. אז מאיפה החוצפה לדבר על בנייה?
"כשהגעתי, לא היו לנו מגנים שמאליים", איבחן פרננדז. "היום יש שלושה טובים - רמי גרשון, טאלב טוואטחה ועומרי בן הרוש". ראשית, לידיעת פרננדז, עצם זה שאתה מרכיב שחקן כמגן שמאלי לא הופך אותו לכזה - ראה מקרה גרשון. בעניין השניים האחרים, מתי הם הוכיחו שהם אכן טובים? ואם מישהו מביניהם אכן טוב, מדוע אתה מחליף ביניהם בכל משחק ולא נותן לטובים את הצ'אנס להמשיך? ואם הם באמת טובים, מדוע בכלל אתה לוקח על זה קרדיט? פרננדז הוא זה שהפך את טוואטחה למגן טוב? לא ברורה הנקודה.
בגזרת ההומור, הצרפתי קינח עם "סבלנו מההיעדרות של דני בונדר". כדי לא לפגוע בכבודו של בונדר, מגן שהתקשה מאוד להסתגל לרמה של ליגת העל בישראל, לא נרחיב בעניין.
ואחרי כל זה, ברור לחלוטין שאם נחשוב שפרננדז הוא הבעיה היחידה נחמיץ את העניין. הבעיה מתחילה מלמטה, משיעורי הספורט בבתי הספר, מהאימונים במחלקות הנוער, ומהטיפול בילדים קטנים. פרננדז ואבי לוזון הם רק הקצפת.
כדורגלני הנבחרת, אלה ש"מככבים" בליגות באירופה (מעטים מהם מככבים כמובן, אבל זה כבר סיפור אחר), אחראים לכישלון הזה לא פחות.
אני מתקשה להאמין שבירם כיאל סלל את דרכו לנבחרת העונה בליגה הסקוטית באמצעות איבודי כדור מביכים כמו זה שגרם לספיגת השער נגד יוון. אלמוג כהן לא היה מקבל מקום של קבע בהרכב של נירנברג בבונדסליגה אם היה מאפשר כדרך קבע לשחקנים לחלוף על פניו כאילו הוא אוויר, כמו בשער היווני. ערן זהבי עוד לא התחיל את העונה בפלרמו, אבל אני מקווה בשבילו ששם בסיציליה הוא יתרכז יותר בלקבל את הכדור וליצור מצבים ופחות בתנועות ידיים ווויכוחים עם שופטים.
כנראה שמרגע הנחיתה בנתב"ג כמה מהשחקנים האלה כבר מרגישים שהם לא צריכים להוכיח את עצמם כמו באירופה. שכאן הם כבר כוכבים. ושנבחרת יוון קטנה עליהם. הבדיחה, כמו תמיד, על חשבוננו.