הנשיא אובמה רוצה לתקן את העולם, להלחם ביעילות רבה יותר נגד גורמי הטרור ובמקביל, לנהל מדיניות חוץ של שיתוף עם בעלי ברית בעיקר באירופה. הוא גם רוצה לפתוח במשא ומתן עם אויבים כמו אירן וסוריה, לשתף פעולה עם האו"ם ולנסות לפתור סכסוכים קשים וארוכים כמו זה שבין ישראל לבין הפלסטינים והערבים.
כל ממשל אמריקני חדש ובמיוחד כזה ששואף לגבש מדיניות חוץ שתהיה הפוכה לחלוטין מזו שנוהלה על ידי קודמו, יוצא בתחילת דרכו למסעות סיור וגישוש כדי לבדוק את השטח, לאסוף נתונים ולשמוע הערכות. המטרה העיקרית היא לגלות את שיעור הפער שקיים בין השקפת העולם, הערכים והאינטרסים המוגדרים מחדש לבין היכולת ליישם אותם בשטח.
ביקורה של מזכירת המדינה של ארה"ב, הילרי קלינטון בישראל ובאזור, מסיים סדרה של מפגשים בין שליחים אמריקנים למנהיגים מקומיים. כעת יצטרך ממשל אובמה לגבש מטרות ריאליות ואמצעים לממשה.
אידיאולוגיה מתנגשת במציאות
ממשל אובמה כבר גילה שאידיאולוגיה לחוד ומציאות לחוד. ארה"ב למשל, הודיעה שהיא שוקלת השתתפות בועידת דרבן השנייה נגד הגזענות שתתקיים באפריל הקרוב. הוועידה הראשונה שהתקיימה ב-2001, הפכה למפגן של שנאה ואנטישמיות נגד ישראל והעם היהודי. י
שראל ומדינות אחרות חששו שארה"ב של אובמה תשתתף בוועידה שעומדת לחזור על העמדות וההחלטות ההן ותעניק לה לגיטימציה. אובמה שלח לאו"ם שני שליחים לבדוק את האפשרות לשנות את סדר היום של הוועידה ואת הצעות ההחלטה האנטישמיות שכבר גובשו. כשאלה חזרו בידיים ריקות, הודיע נשיא ארה"ב שארצו לא תשתתף בה. בכך הראה אובמה שהוא יותר מעשי ממה שחושבים.
גם במזרח התיכון האידיאולוגיה מתנגשת במציאות. השליחים האמריקנים מגלים את מה שידוע כבר הרבה זמן: התקדמות מדינית משולה לריבוע מעגלים והמבצעים הצבאיים האחרונים בלבנון ובעזה לא יצרו הזדמנויות חדשות למשא ומתן ולהסדרים. כמו כל נשיאי ארה"ב שכיהנו בבית הלבן מאז הקמת המדינה, גם אובמה רוצה להביא לשלום כולל ישראלי-ערבי.
כותרות בתקשורת האמריקנית והמערבית כבר מנבאות התנגשות ועימות בלתי נמנע בינו לבין נתניהו על רקע זה. הרי קלינטון הבהירה שארה"ב מחויבת לפתרון של הקמת מדינה פלסטינית ונתניהו מסרב לקבל את העיקרון הזה.
הפוליטיקה הישראלית האישית של ציפי לבני רק חיזקה את ההערכה הזו, שהרי זה נימוקה המוצהר אבל לא בהכרח האמיתי לדחיית הזמנת נתניהו להקים איתו ממשלת אחדות. מוקשים דיפלומטיים נוספים הם המשאים ומתנים שארה"ב מתכננת לקיים עם אירן וסוריה.
ארה"ב מצפה לוויתורים משני הצדדים
למרבה האירוניה, דווקא בגזרת העימות הפלסטיני-ישראלי, ממשל אובמה נאחז במסמכים של ג'ורג' בוש כמו חזון המדינה הפלסטינית שלו: במפת הדרכים ותנאי הקוורטט ובצעדים שהוא דרש מישראל כמו פינוי התנחלויות בלתי חוקיות והקפאת היתר. במפת הדרכים יש תביעות ברורות גם מהפלסטינים כמו הפסקת הטרור, והמפתח לכל מו"מ הוא לא ההתנחלויות אלא הסדר, שהפלסטינים צריכים לעשות בביתם ולהוכיח שהם מסוגלים לשלוט בשטחים שלהם ולהפסיק את האלימות.
בלי זה הרי יקשה מאד על ממשל אובמה ללחוץ על ישראל לעשות ויתורים שתוצאתם השתלטות חמאס גם על הגדה המערבית. גם סוריה תצטרך להוכיח שהיא מוכנה לנתק את הציר עם איראן ולהפסיק את התמיכה בחמאס ובחיזבאללה, לפני שארה"ב תלחץ על ישראל לרדת מהגולן.
ארה"ב וישראל התמידו ביחסיהם הקרובים בלי קשר לזהות היושבים בבית הלבן ובמשרד ראש הממשלה. אובמה ובוש מדברים במונחים עקרוניים ואידיאולוגיים אבל שניהם כבר הוכיחו שהם מסוגלים להיות מעשיים ולהגיע להבנות. סביר להניח שגם אם נתניהו ייאלץ להקים ממשלה ימנית, הוא ואובמה יעשו מאמץ גדול במיוחד כדי להימנע מעימות חזיתי.
פרופ' איתן גלבוע הוא מרצה לתקשורת ומדעי המדינה ומומחה לארה"ב באוניברסיטת בר-אילן