קולונל ג'ני ליבאיט, בת 45, עשתה בחודש שעבר היסטוריה: היא התמנתה למפקדת כנף הקרב הראשונה אי פעם בחיל האוויר האמריקני. ליבאיט שירתה בכל תפקידי הפיקוד; מטייסת אף-15 שיצאה לגיחות בעיראק ובאפגניסטן, ועד היום כשהיא מפקדת על 4 טייסות של מטוס הקרב המתקדם. היא אחראית על 5,000 בני אדם וחמישה מיליארד דולר.
ועכשיו נשאלת השאלה: האם זה גם יכול לקרות בחיל האוויר הישראלי? מחר יתקיים טקס סיום קורס טיס. שתי נשים יהיו בין מקבלות הכנפיים - אחת נווטת קרב, השנייה נווטת תובלה. זה כבר לא אמור לרגש אף אחד אחרי 14 שנה להצטרפותן של נשים לקורס הטייס (ו-18 שנים לבג"ץ אליס מילר פורץ הדרך). אבל האם הפרויקט הזה באמת עומד בציפיות? האם השינוי האדיר שעשה חיל האוויר, תחילה בחשיבה ואח"כ בהערכות, באמת הצליח?
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ניר דבורי
29 נשות צוות אוויר סיימו את הקורס מאז 1998: שלוש טייסות קרב, שלוש במסוקי קרב, ארבע במסוקי סער, שש טייסות תובלה, 11 נווטות קרב, נווטת תובלה אחת ומכוננת אוויר אחת. לכאורה הישג מרשים - אין ספק שמדובר בפלח איכותי מאוד. הן כבר מזמן הוכיחו שהן שוות והן יכולות. אבל חיל האוויר סימן לעצמו יעד ש-10% מבוגרי הקורס היוקרתי יהיו נשים ובכך הוא לא עומד. הנתונים עומדים על פחות מ-5% ומדובר בהחמצה. נראה שהנתון הזה של 5% התקבע בשנים האחרונות וזה הממוצע כמעט בכל קורס שמסיים.
זה מעניין כי חיל האוויר מציג נתונים מרשימים על שילוב בנות בחיל, ממש מהפכה מגדרית: רוב של 60% לנשים בקרב הקצינים בחיל האוויר, ומעבר של חיילות מפקידות לתפקידים טכניים ומקצועיים. קשה לנתח למה אין מספיק טייסות נשים. מדובר בנושא רגיש שאפשר ליפול בו בקלות להגדרות וניסוחים שוביניסטיים, אבל בשיחות עם גורמים בחיל האוויר ועם מי שמכיר את הנושא מקרוב, אפשר לסמן כמה סיבות עיקריות: הראשונה היא שהבנות פשוט לא מספיק רוצות ולא מספיק מתנדבות, למרות שבחיל האוויר שינו את שיטת הגיוס ולא מחכים יותר לבנות שיבקשו להתנדב אלא מגיעים אליהן על בסיס הנתונים האישיים וממש מציעים.
כמה באמת מוכנות לעבור מסלול ארוך, שבצידו התמודדות קשה ומחירים אישיים גבוהים, בשביל אהבת הטיסה? לכאן אפשר גם להכניס את נושא האמהות; רבים הודו בפניי שבסוף, כשנולד הילד הראשון, מרביתן שינו באופן מהותי את סדר העדיפויות האישי. נכון, היו כאלה שגם אחרי לידה המשיכו לטוס, אבל זה כבר נראה אחרת. שרי, נווטת הקרב הראשונה למשל, לאחר שילדה המשיכה לטוס עד גיל 30 ואח"כ עזבה את הארץ.
רבות לא רואות את הטיס כקריירה
שנית, השפה הצבאית היא עדיין שפה גברית - זה לא קל ודורש לפעמים עור של פיל להיות אישה טייסת בודדה בטייסת עם עשרות גברים. נכון, שינו תשתיות והתאימו את המגורים ועדיין צוות מסוק יוצא לגיחת אימון ואז נוחתים בשטח סתם כדי להתפנות, וזה מדבר ואין היכן להסתתר. טייסים שחוו את זה לא פעם סיפרו שאירוע כזה יכול לגרור מבוכה. שלישית, יש כאן התחייבות לחתימה ארוכה, דבר שרבות עדיין נרתעות ממנו ולא רואות את הטיס כקריירה.
ויש גם את עניין הנפילה בשבי. למרות שכאן גם נפילה של טייס יכולה להיגמר בהתעללות, השפלות ואפילו חלילה אונס. אבל כל מי שנשאל על כך לטובת המאמר הזה הודה בסוף שמעט מדי נשים באמת רוצות. חיל האוויר ומקצוע הטס נתפסים עדיין גבריים מאוד ומעטות מוכנות ללכת עם האתגר הזה עד הסוף.
מדובר לכאורה בסיבות פשוטות, יומיומיות כאלה, אבל מתברר שהן הקובעות. היום יש כבר סגנית טייסת מטוסי תובלה, טייסת מטוס הרקולס, ויש טייסות ונווטות מרשימות בכל מערכי החיל. תשאלו את מי שמתרגל מולן קרבות אוויר או אפילו ניווט בגובה נמוך בלילה. ויש תמיד סיכוי שיהיו מביניהן שימשיכו הלאה ויתקדמו. אבל תקרת הזכוכית בחיל האוויר עדיין לא נשברה כמו זו האמריקנית. הלוואי שזה יקרה.