שלוש דמויות גבריות ראשיות - אריק ועידו בעלי מועדון ברחוב אלנבי, וערן, עיתונאי במקומון תל אביבי נחשב. שלוש חשפניות צעירות (כולן ילידות הארץ), כמה מאבטחים רוסים גדולי גוף, קצת ברמנים, מוכר ויאגרות אחד והרבה מאוד חגיגת.
הרקע: דאון טאון תל אביב של שנות ה-2000. בדאנסבר של אריק ועידו מרוויחים על אלכוהול - כמה שיותר דחפת, יותר מרוצים ממך. נייר הטואלט סותם את השירותים, חגיגת קונים בפיצוציה ממול, ויאגרה אפשר לקנות אצל אלחנן מהמועדון - 4 במאה, ממש כמו מבצעי הספרים.
הוקסמתי מהספר, לפחות בהתחלה. את החצי הראשון שלו קראתי במהירות. בעיקר בגלל שהייתי בשוק. העולם האפלולי הזה שכל כך רחוק ממה שאני מכירה ויודעת. הדאנסבר, מועדוני החשפניות, לאפ דאנס בעשרים שקל, פיפ שואו של 15 דקות בחדר האחורי. מה הוא כולל? תלוי מי החשפנית. אל דאגה, אתם מקבלים פירוט על כל אחת.
אלימות, סקס וחברות
העלילה מפותלת. זה מתחיל עם מכות במועדון - גבר מכה נערה בפניה, חוטף בעצמו מכות רצחניות מהמאבטחים שהנערה חברה של אחד מהם. המשטרה מגיעה, בעלי המועדון מסתירים את הצילומים של מצלמות האבטחה. מכאן מתפתל קו העלילה לכמה עלילות משנה עד שלפעמים שוכח את דרכו.
כל אחד מהגיבורים שלנו מתאהב בדרך זו או אחרת בחשפנית. עידו בסטפני (שבעצם קוראים לה לילך, הייתה ברווזון מכוער, הפכה לאמזונה מדהימה), ערן ביסמין (שקוראים לה נוקי, להורים שלה יש חנות צילום בהרצליה, היא לפעמים עובדת שם) ואריק במיקה (יעל, הגיעה מבית חרדי). בחלק הראשון של הספר אין להם בעיה עם זה שהחברה שלהם עושה טוב לעוד כמה בחורים (בערב אחד) הם מתרגלים מהר את "אני אוהב אותך" וכל פעם שמי מהן מורידה חולצה הם מאבדים את מעט הפאסון שעליהם.
באמצע הספר מגיע המשבר. לא של הגיבורים. שלי. עייפתי. אני לא יודעת אם זה היה בגלל כמות המידע, ריבוי הדמויות או החיים הבלתי אפשריים של הגיבורים. כבר התחלתי לדלג על תיאורי הסקס, שלפעמים היה נדמה שהם לקוחים מתסריט לסרט פורנוגרפי, איבדתי את הריכוז ולא הצלחתי לעקוב אחרי ההתפתחויות של המכות מתחילת הספר.
אבל כנראה שזה לא היה ממש נורא, כי לקראת סוף הספר כל דבר הושם במקומו: העלילה תפסה תאוצה, הדמויות הראשיות קיבלו קצת אישיות, קצוות התחילו להיסגר. לא שקיבלתי תשובות לכל מה שהטריד אותי, אבל האמת - לא בטוחה שאני ממש רוצה לדעת.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il