בנימין נתניהו הוא המאמין הגדול ביותר ברטוריקה לא שיוויונית במזרח התיכון. "מילים לא עוצרות טילים", אומר שר הביטחון שלו אהוד ברק בעניין אירן, "נאום לא משנה כלום", עונים כל השאר במזרח התיכון לראש הממשלה.
שמעון פרס היה נוהג להתעמת עם בנימין זאב בגין בכנסת על חשיבות המסר המילולי. בכל פעם שבגין היה מציג עוד הוכחה, עוד ציטוט שהראה כי לצד מצג השלום והמו"מ, ערפאת חותר לגיבוש חלוקת עבודה עם חמאס והכנת חלופת הטרור, פרס היה מטיח בו: "אמר, אז אמר, כל הזמן אמר ואמר, מה אתה אבו-אמר?!".
בגין וגם נתניהו לוקחים את המילים של הפלסטינים ברצינות. זה חשוב. בגין וממשיכו הצעיר והביטחוני בוגי יעלון אוספים ציטוטים, חלקם מעוררים מחשבה. מה אמר סאלם פיאד ומה אמר עבאס זכי (אגב, הוא אמר בלבנון שפינויה של ישראל מערש היוולדה, יהודה ושומרון וירושלים, תביא לקריסת החלום הציוני ולסוף מדינת ישראל).
כוחן של מילים
עכשיו נתניהו רוצה שכולם יגידו: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. תביעה ברורה, נחרצת והגיונית. היא משולה רק לדרישה המקדימה הפלסטינית מישראל להכיר בצורך לחלק את ירושלים. אבל כאן בדיוק מצוי חוסר השיוויון.
את כל מילות השלום של הפלסטינים פוטרים אצל נתניהו כמשחק רטורי שנועד להסתיר את תכנית השלבים של אש"ף. את האמירות נגד הטרור הודפים בדרישה לראות מעשים שתומכים בהצהרות, ורק את ההצהרות על שימור החלום הפלסטיני ההזוי והלא ריאלי להקים את פלסטין ביפו ובעכו - מגדירים כחשיפת התכנית האמיתית, בלי לדרוש מבחן ביצוע.
אז מה זה אומר על הנאום של נתניהו? ראוי שהנאום הזה, שהפרומו שלו היה מהמוצלחים ביותר בתולדות ישראל והתוצר מהמוצדקים ביותר - ייבחן באופן שיוויוני כמו המילים של הפלסטינים.
רק מעשיו של ראש הממשלה נתניהו יוכיחו האם מדובר בתכנית ההתפכחות (המאוחרת) של מר "לא למדינה פלסטינית", והאם הוא מוכן באופן זהיר ואחראי, שקול ונחוש לקדם מהלך אמיתי לחלוקת הארץ כמו קודמיו הימניים והשמאלנים, או שמא מדובר בתכנית ההתחמקות, אותה תכנית מיוחדת שכל ראש ממשלה בישראל התאים לצרכיו כדי "להעביר את הכדור למגרש הפלסטיני" ולהוכיח שהם לא יכולים/רוצים/מסוגלים להגיע להסדר ריאלי של חלוקה ושקט.
רוצה התקדמות? תן ערבות לפירוז המדינה הפלסטינית
המסר הסמוי לאובמה: אפשר לקרוא את נאום ראש הממשלה גם בדרך נוספת ומתוחכמת יותר. לכל טקסט יש הרי סאבטקסט - מסר סמוי שהוא לא פעם חשוב יותר מהמסר הגלוי. הנה ניסיון לתאר אותו במילים פשוטות: אדוני הנשיא אובמה, שמעתי את נאומך המליצי המחובק והפומפוזי בקהיר. יופי. אתה יודע לנאום.
אמרת שם כמה דברים מעצבנים ושקריים שהתחבאו בין המילים של "אמירת אמת". עלה מדבריך כאילו הפלסטינים הם רק אנשים שוחרי שלום שממתינים כבר למימוש עצמי ולמדינה משלהם. ומה עם סרבנותם לחלוקה כלשהי? מוועדת פיל עד תכנית החלוקה של האו"ם? מהסכם אוסלו דרך קמפ דיוויד של ברק ועד התכנית של אולמרט? מה עם ההתנתקות שנענתה בהשתלטות החמאס ובירי טילים על ישראל?
מר אובמה, יש ספק אם הפלסטינים באמת רוצים מדינה עצמאית משלהם בגבולות 67'. תוכיח. לא נקבל שכתוב היסטורי מקומם כזה בשתיקה. לא את ההשוואה בין השואה ל"נכבה", ולא את ההקבלה בין הפלסטינים המסכנים במחסומים לעבדות השחורה באמריקה - השחורים להזכירך לא פוצצו אנשים באוטובוסים, ולא דחו בעצמם בחירה ברורה בין פשרה מעשית לחלומות לאומיים שבסיסם חיסול ישראל.
ועוד עניין, אדוני הנשיא. ראיתי שבנאום שלך הכרת בחמאס כשותף אפשרי. לא אצלי. זה טרור. זה גזענות. אל תאלץ אותי לומר שגם עם בן-לאדן יש על מה לדבר. סריקה של הנאום שלך העלתה שמכל המילים וההמלצות, מכל הקריאות לערבים לעשות משהו ומכל הפאתוס של "התחלה חדשה" - הייתה רק דרישה מעשית אחת. ממי? מישראל. דרשת לעצור את ההתנחלויות ואמרת שהן לא לגיטימיות.
בוקר טוב ביביהו
בבקשה, גם אני דיברתי אמש הרבה על כולם - אבל הדרישה המעשית היחידה שלי היא ממך, מארצות הברית. רוצה התקדמות? תן ערבות לפירוז המדינה הפלסטינית, את זה אפשר לעשות מיד. אם לא הבנת עד עכשיו, אז אני אומר לך בקול ברור. מי שרוצה לקדם את התהליך בנאומים ובנאומי תשובה יכול לגמור עם עוד חומר לספר אוטוביוגרפי על "השלום שהוחמץ", "מרחק נגיעה" וכו' וכו'. בוא נשאיר את הנאומים למרטין לותר קינג ונדבר בשקט, בינינו, כמו שמנהיגים צריכים.
לזה צריך להוסיף בהדגשה מסר סמוי ובעייתי של נתניהו לאובמה: הלחץ עובד. לא הסכמתי לומר מדינה פלסטינית לציפי לבני ולא לך בבית הלבן. קצת לחץ ואיומים - ופתאום אני שוקל דברים מחדש.
קריאה שונה של הנאום יכולה לבוא מתוך הבחינה הפנימית הישראלית. אין פיתרון ואין חזון הם לא שחקנים לגיטימיים במגרש שלנו. בוקר טוב ביביהו, הבנת שחייבים לחלק את הארץ? אמרת "מדינה פלסטינית"? יופי, באמת תודה. בוקר טוב.
ההוכחה המיידית הפוליטית של הנאום שלך, עוד איש ימין שעשר שנים ניסה לחזור תוך שהוא מחבק את ההתנגדות לפלסטין כמו את הדובי לפני השינה, היא שלמרות כל השנים, ההתיעצויות, הסיסמאות, המומחים - אין לימין חלופה.
יכולת לבוא עם תכנית אחרת. עם פיתרון יצירתי. עם סיפוח. חילופי אוכלוסיות. משטר נשיאותי אזורי. מה לא? בסוף הוכחת שאין מה לעשות: גם אחרי כישלונות השלום הסדרתיים, אין מנוס מלנסות שוב את אותו המתכון היחידי האפשרי כנראה. בוקר טוב, אחרי המילים עכשיו נראה מה תעשה.
איך מצטרפים לטוויטר של חדשות 2?
Follow Channel 2 News on Twitter
נאום נתניהו - סיקור מיוחד:
נתניהו: בעד מדינה פלסטינית, בתנאים