בתוך העיסוק הסוער במחאת הקיץ, בשוויון בנטל ובגבעת האולפנה, נדמו כמעט לגמרי הדיבורים על השלום. פרשת השבוע, העוסקת בחרדת בלק ממלחמה ובניסיונו להתמודד עם כך באמצעות קללות וכוח, מביאה אותי לשוב לנושא השחוק והחשוב הזה.
בלק, מלך מואב החרד מפני בני ישראל בשל ניצחונם במלחמה מול האמורי, פונה לבלעם הידוע כעושה כשפים ומבקש שיקלל את בני ישראל, וכך הם יהיו חלשים במלחמה. בלעם, הנאמן לדבר ה', מוצא את עצמו שלוש פעמים מברך את בני ישראל במקום לקלל אותם.
אפשר להבין את בלק אשר רואה את המוני בית ישראל הנכנסים לארץ וחרד לגורל עמו. המואבים לא הרעו לאף אחד והנה, כל שלומם וביטחונם נתונים בסכנה. יש צדק בדבריו, ניתן להבין את חרדתו וכאביו.
להכיר בצדקת דרכו של האחר
לפנינו נוסח עתיק של הטרגדיה הציונית: עם של פליטים יהודים מבקש לעצמו את הארץ היחידה שהובטחה לו עלי אדמות, אך על הארץ הזו יושבים עמים אחרים שלא פשעו ולא חטאו. הצדק של העברים נתקל בצדק של המואבים, הצדק של היהודים נתקל בצדק של הערבים. חלק מההגדרה של מצב טרגי היא שלא משנה כיצד תנהג מישהו ייפגע.
יש צדק עמוק בציונות וצדק עמוק בדחייתה על ידי הפלסטינים. צדק אחד בהכרח פוגע ברעהו והאתגר הגדול הוא לפעול בדרך המייצרת מקסימום צדק ומינימום פגיעה לשני הצדדים. זה נשמע טוב בתיאוריה, אך זה כמעט אף פעם לא נעשה במציאות. כאשר אדם מלא בצדקת דרכו וחרד מכישלונה, לא נותר בתוכו מקום רך היכול לראות גם את צדקת דרכו של המאיים עליו. בתסריט הזה מקללים ונלחמים והכוח הוא שקובע.
בישראל 2012 יש יהודים וערבים אשר מכירים בעומק הצדק של שני הצדדים ומבקשים למצוא את הדרך לחיות יחד. לא מדובר בהכרה שקולה. כציוני תמיד אדבק יותר בצדקת דרכי, כפלסטיני הוא תמיד ידבק בצדקת דרכו. יחד עם זאת, עצם ההכרה בצדקת הצד השני מאפשרת לי לשוחח עמו מתוך כבוד לכאביו, מבלי לוותר על הביטחון העצמי והגאווה הלאומית שלי. רק מתוך המקום המורכב הזה, המאפיין את השמאל הציוני בישראל, ניתן יהיה לעשות שלום.
"ישראל זקוקה לשמאל ציוני חזק"
לצערי, אנשים רבים בציבור ובהנהגת הישראלים והפלסטינים בזים לכאבי הצד השני ולא מסוגלים לראות כלל בצדקת דרכו. בשוליים, ישנו גם ציבור קטן וקולני של שמאל רדיקלי שהפך עיוור לצדקת הדרך הציונית ורואה רק את כאבי הפלסטינים. אלה וגם אלה מסוכנים לעתיד האזור. הימין העיוור לצד השני מייצר קללה במקום שיחה. הוא מפעיל כוח ולא יודע להגיע לשיחות שלום מתוך הכרה בכאביו ובצדקתו של הצד השני. זה, לצערי, מצבה של ממשלת נתניהו.
עיניו של השמאל הלא ציוני שאיבד את הרגישות לכאבי העם היהודי ולחרדותיו, שטחו מראות את הצדק ההיסטורי שעשתה הציונות ולא יוכל לעולם להוביל למקום של שלום. הוא ימצא עצמו בסופו של יום מקלל את עמו שלו. זה, לצערי, מצבם של חלק ממפלגת חדש ומתנועות אנרכיסטיות שונות.
מדינת ישראל זקוקה נואשות לשמאל ציוני גדול וחזק המסוגל להכיל את מורכבות האזור ולהחליף את הקללה בשיחה ואת מאבק הדמים הבלתי פוסק - בדרכי שלום. אך הנהגה חדשה שכזו לא נראית באופק. ואולי כל אחד ואחת מאתנו זקוקים ליכולת הזו בשלל סכסוכי חיינו.
ליאור טל הוא ראש מכינת בינה ע"ש לובה אליאב העוסקת בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי