המעבר למהלך הקרקעי מגביר לכאורה את גובה הסיכון שישראל לוקחת על עצמה. משום כך מתחדדת השאלה: מהו ההישג המצדיק מהלך רב סיכונים שכזה?
אם יש איזשהו הסדר שהחמאס וישראל יכולים לחיות איתו - ניתן לראותו גם כהצלחה ישראלית. בפועל, הבעיה של ישראל היא שהחמאס, כמו גם שאר הפלסטינים, סבור שלפלסטינים יש זכות להיאבק נגד ישראל, ובמשתמע - להפעיל טרור נגדה.
בלשון הפלסטינית זוהי זכות המאבק. ההישג הישראלי החשוב ביותר צריך להיות ויתור פלסטיני על הזכות להפעיל טרור מעזה. רק אז נדע שניצחנו. הפלת החמאס איננה מענייננו. זכותם של הפלסטינים לבחור באיזה משטר שירצו. כמובן שיהיה לנו יותר נוח עם משטר מתון יותר משלטון החמאס הרדיקלי, אבל בשעה שהחמאס מסכים בלית ברירה להפסיק את הפעלת טרור מעזה, די בכך מבחינתנו.
ברור לחלוטין כי כרגע הסיכוי שחמאס יקבל תנאי זה הוא קלוש, ומשום כך עלינו לחדד בפני החמאס באמצעות הפעולה הקרקעית את הדילמה שבין המשך השליטה בעזה לבין הדבקות בעקרונותיו הדתיים והפוליטיים. כבר מרגע שהחמאס החליט להצטרף למערכת הפוליטית ולהתמודד בבחירות לפרלמנט הפלסטיני, הוא הבין היטב את הסיכונים שהוא נוטל על עצמו.
משזכה החמאס בבחירות ואחר כך השתתף בבחירות בעזה - הסיכונים גברו שבעתיים. היום הוא נדרש לשלם את מחיר החלטותיו ומתקיים בו הביטוי: מרבה נכסים – מרבה דאגה. לעניין זה יש הלכות רחבות הרבה יותר: הסוגיה של הויתור באשר לזכות להפעיל כוח נגד ישראל בפרט והמערב בכלל, הוא נשמת אפו של המחנה האיסלאמי הרדיקלי כולו. לפיכך המאבק בעזה הוא בעל חשיבות חורגת בהרבה מההקשר המיידי והטריטוריאלי שלו.
חשוב לכן לנצח, לא רק כדי להסיר את האיום מעל יישובי הדרום, אלא כדי לסלול דרך למשא ומתן מדיני בנתיב חדש ולחיזוק העולם החופשי כולו במערכה נגד האיסלאם הרדיקלי.