המצוקה ממנה סובלים תושבי עזה במהלך "עופרת יצוקה" הינה במידה רבה המשכה הישיר של המציאות הקשה שאפיינה את עזה מאז השתלטות החמאס על הרצועה, לפני כשנה וחצי.
המציאות הזו מתבטאת בהעמקת העוני והאבטלה, תחושת מצור, בידוד וניתוק מהאוכלוסיה הפלסטינית ביהודה ושומרון, שלטון טרור ופחד תוך שלילת חירויות יסוד והחרפת היחסים עם מדינות ערב המתונות, במקביל להגברת ההשפעה האירנית.
בחודשים האחרונים אף גברה התעוזה של החמאס והוא הכריז על אימוץ חוקים איסלאמיים והפיכת הרצועה - בהדרגה אך בנחישות - לישות המתנהלת לפי ההלכה האיסלאמית ("שריעה"). על פי החוק שנדון בפרלמנט שבשליטת חמאס, עבירות על חוקי האיסלאם יגררו למשל עונש מלקות לשותים אלכוהול, למהמרים ולפוגעים ברגשות הדתיים, קטיעת איברים לגנבים, עונש מוות למרגלים ולבוגדים המנהלים מגעים עם האויב וכו'.
החמאס, המשתמש בתושבי עזה (המונים כ-1.5 מליון נפש, ושכמעט מחציתם מתחת לגיל 14) כ"מגן אנושי" לפעיליו, ממשיך להציג בפניהם את האיסלאם ואת הפעלת הטרור נגד ישראל כפתרון לכל מצוקותיהם, וכדרך הבלעדית לעשיית צדק ולהשבת הכבוד הפלסטיני (כדברי מחמוד אל-זהאר: "המשימה היא הקמת עולם ללא ציונים, עושק, דיכוי ותוקפנות").
מנסים להשיג לגיטימציה בין-לאומית
בשלב זה נראה כי למרות הביקורת על החמאס, הפגיעה בתמיכה הציבורית בו איננה משמעותית (נוכח חולשת היריבים הפוליטיים מבית והשנאה העמוקה לישראל), אך החמאס מוטרד מהאפשרות של שחיקה בתמיכה בו בעתיד, ככל שיומחשו ממדי הפגיעה בעזה וחוסר יכולתו לדאוג לאוכלוסיה בשל דבקותו במדיניות הג'יהאד.
לפיכך מדברים בכירי החמאס על "עמידה איתנה ונחושה של העם הפלסטיני", בדיווחים כוזבים על היקף הפגיעות בחיילי צה"ל, ובהבטחות ל"ניצחון אלוהי" ול"גורל שחור לחיילי צה"ל". זאת, במקביל לבניית לגיטימציה בין-לאומית ובין-ערבית לפעילות בסיוע נציגי הארגונים הבין-לאומיים ברצועה והתקשורת הזרה והבינערבית (ובראשה ערוץ "אל-ג'זירה", שהפך להיות זרוע ההסברה שלה). אלה מציגים תמונות מלחמה של משבר הומניטרי חמור בעזה, הרס ו"טבח" באזרחים (במיוחד תצלומי תקריב של תינוקות).
בפועל, מטרת החמאס היא להביא, גם במחיר דמם של אזרחי עזה לשני דברים מרכזיים: הראשון הוא לחיזוק אחיזתו בשלטון ברצועה, באמצעות הפיכתו לתנועה גדולה שעל כל המערכת הבינלאומית, העולם הערבי וישראל להשלים עם מעמדו המדיני כמייצג של האוכלוסיה הפלסטינית, במיוחד בעזה, ועם זכותו להפעיל כוח לקידום האינטרסים הפלסטיניים.
השני הוא להקל את הלחצים מצד האוכלוסיה על ידי פתיחת מעבר רפיח. מכיוון שישראל לא שמה לה כמטרה את מיטוט שלטון החמאס, הרי שעתידה של עזה ביום שאחרי סיום המבצע נראה בעייתי ביותר והתושבים החווים כעת את "טראומת המלחמה" שהחמאס הוביל אליה, יאלצו לשוב ולהתמודד עם העלטה החברתית-כלכלית-דתית שהחמאס מטיל על הרצועה, בחסותו של בית המדרש האירני.
מה יהיה עם שיקום הרצועה?
לא רק תושבי עזה צריכים לשאול את עצמם האם הם משלימים עם מציאות זו או שברצונם לשנותה, גם על ישראל, פת"ח, מצרים והמערכת הבינ"ל לשאול את עצמם האם לתת ידם לכך. מעבר למציאות הביטחונית החדשה האמורה להיווצר ברצועה, מספקת המלחמה כלי משמעותי להשפעה על עתידה של עזה בדמות מאמץ השיקום הצפוי.
ישראל ומצרים לא תוכלנה להסכים לכך שגורמים איסלאמיים קיצוניים דוגמת אירן ינצלו את המצב ברצועה כדי לתקוע שם יתד כפי שעשו בלבנון, או שמאמץ השיקום יהפוך לאפיק דרכו יזכה החמאס ללגיטימציה מצד גורמים בין-לאומיים, במיוחד אירופאיים.
מנגד החמאס תנסה כמיטב יכולתה למנוע את הפיכת סוגיית השיקום למנוף לחזרת הרש"פ בהובלת אבו מאזן ולחדירת גורמים מתונים לרצועה. סביר שבסופו של דבר יינתן תפקיד מוביל בעניין זה לארגוני האו"ם השונים ויהיה צורך ליצור מנגנונים שיבטיחו שהשיקום יתבצע על ידם ולא ייזקף לזכותה של החמאס.
הכותבת היא סא"ל (מיל.) ציונית פתאל-קופרווסר, לשעבר יועצת לעניינים פלסטינים במפקדת תאום הפעולות בשטחים