השימוש בחרם נפט נועד בדרך כלל לקדם שאיפות מדיניות או כלכליות של צרכניות או יצרניות נפט. בעוד שבשנות ה-60 וה-70 האמברגו היה כלי שכוון בעיקר נגד מדינות צרכניות, הרי שמשנות ה-80 הוטל החרם נגד יצרניות נפט כמו דרום אפריקה, עירק - ועכשיו גם אירן.
בחינה היסטורית מעלה כי חרם נפט הצליח רק במקרה שהמדינות שיזמו את החרם, ביקשו להציב יעד מחיר חדש לנפט ששיקף את צרכי המדינות המפיקות. כך, למשל, המטרה העיקרית של חרם הנפט בשנת 1973 הייתה להעלות את מחיר החבית מ-2.90 דולר ל-10 דולר לחבית.
ואולם ביתר המקרים גרם החרם לתוצאות הרסניות: עליית מעמדן של יצרניות נפט שלא נטלו חלק בחרם, ירידה חדה בצריכת הנפט ויצירת תחליפי נפט.
כישלון ידוע מראש
הלקח החשוב ביותר שנלמד ממקרי ההיסטוריה הוא שהחרם מעולם לא נאכף בצורה יעילה על ידי אף אחד מהצדדים לא על ידי הצרכן ולא על ידי היצרן, שכן לאורך זמן היצרן לא יכול היה לספוג את ההפסדים הכרוכים ביצירת חרם, בעוד שהצרכן פעל להשגת הנפט באמצעות צד שלישי.
לפיכך, חרם הנפט הוא לא יותר ממיתוס שנועד ליצור לחץ פסיכולוגי על מקבלי ההחלטות ובמקרה הזה על ראשי המשטר באירן. הניסיון להטיל חרם נפט על אירן נועד מראש לכישלון. ראשית, ההיסטוריה מוכיחה כי מעולם לא נאכף חרם מעין זה ביעילות. בנוסף, הטענה כי סעודיה יכולה להפיק נפט במקומה של אירן היא טענה שמעולם לא הוכחה.
בשנים האחרונות משמיעים רבים בתעשייה כי באמצעות כושר התפוקה העודפת של סעודיה (spare capacity) הנאמדת על פי מקורות שונים בשלושה מיליון חביות, יכולה האחרונה לחפות על התפוקה האירנית הנאמדת ב-2.2 מיליון חביות נפט ביום.
ואולם במספר פעמים בארבע השנים האחרונות הוכח כי סעודיה לא עשתה שימוש יעיל בתפוקה העודפת ויש ספק גדול באשר ליכולתה לעשות זאת. כך למשל בשנת 2008 כאשר מחיר החבית הגיעה לשיא 147 דולר, התבקשו הסעודים להוריד את המחיר באמצעות תפוקה עודפת. ואולם הנפט שהפיקו היה באיכות ירודה מאוד ולכן הסוחרים העדיפו שלא לקנות את הסחורה.
יתרה מזאת, בשנת 2010, בעקבות המשבר בלוב, עלה מחירה של חבית מסוג WTI מ-84 דולר ל-103 דולר ולמרות תחינות אין סופיות מסעודיה לעשות שימוש בעודף תפוקה הרי שנדרשו כארבעה חודשים עד שהמחיר ירד - בעיקר בזכות הירידה בביקוש העולמי והגברת השאיבה ממדינות נוספות כמו רוסיה ואיחוד האמירויות.
על פי מספר בנקי השקעות מובילים, הרי שעד שנת 2013, לאור העלייה בביקוש מסין והודו לסעודיה, לא תהיה עוד תפוקה עודפת ולכן אם מישהו חושב שניתן לפצות על התפוקה האירנית הרי שזה לא להיות יותר מאוחר משנת 2012.
פקק בנמל
למרות היעדר יכולת להטיל חרם מוחלט, הרי שאפשר עד עתה להצביע על הישג אחד של הסנקציות. החרם ובעיקר ההגבלות שהוטלו על המגזר הפיננסי, יצרו מורכבות גדולה עבור סוחרים שביקשו לרכוש את הסחורה האירנית. כתוצאה מכך גדל בהתמדה מספר המכליות מטהרן שממתינות להעברת סחורה ונתקעות בנמלי המפרץ הפרסי עד אשר ימצאו רוכשים או מוסדות פיננסים שיסכימו לממן את העסקאות.
כך לדוגמה, בשנת 2011 רכשה הודו מאירן 20 מיליון טון נפט גולמי, ואולם הבנק המרכזי של הראשונה התקשה להעביר את התשלום עבור הסחורה בשל המגבלות שהטילו מדינות המערב על העסקה. המשמעות היא שבשנת 2011 החזיקה אירן בתקופות מסוימות סחורה בשווי של כחמישה מיליארד דולר במכליות במפרץ הפרסי מבלי שהיה ניתן לקבל עליה תמורה.
לאור זאת, נראה כי הדרך היחידה לפגוע בהכנסותיה של הרפובליקה האסלאמית היא באמצעות הפעלת לחץ על גופים פיננסים ברחבי העולם בדרישה להימנע מעסקאות עם אירן - צעד שיפגע ברווחיה בטווח הקצר.
ד"ר יוסי מן הוא מומחה לשוק הנפט במזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן