עם ספריו של הרוקי מורקמי אני מנהלת כבר שנים מערכת יחסים של עליות ומורדות. יש ספרים שאני מאוד אוהבת ואחרים שלא הצלחתי לסיים. את "קפקא על החוף" קראתי בתערובת מסחררת של הנאה וסלידה, כועסת על התיאורים הגרפים של עינויי החתולים, אך לא מסוגלת להניחו מידיי.
והנה ספר נוסף. "לרקוד לרקוד לרקוד" הוא הספר ה-12 של מורקמי שתורגם לעברית. ספר המשך ל"מרדף הכבשה" שפורסם בעברית לפני כשש שנים.
"מרדף הכבשה" היה הספר השני של מורקמי שקראתי (אחרי "יער נורווגי" המופלא והנהדר) ולא חיבבתי אותו במיוחד. זה היה אמור להיות "סיפור בלשי פוסט מודרניסטי", ואני כחובבת בלשים נלהבת שמחתי על הגיוון בספריו של מורקמי, אך כנראה לא התחברתי לפוסט מודרניסטיות שבו.
החלטתי לקרוא את הספר החדש בלי לנסות לקרוא שוב את הקודם. סמכתי על מורקמי שייתן לי תזכורות מנחות רלוונטיות ושכחתי את הנטייה שיש לו לגרום לקורא ללכת לאיבוד בסבך העלילה.
מסע הזוי הכולל פרשיית רצח
הגיבור חוזר אל מלון דולפין בו ביקר במשך שבוע לפני כמה שנים עם הצעירה איתה ניהל מערכת יחסים. קיקי הייתה שילוב של נערת טלפון במועדון אקסקלוסיבי (ובתואר פחות מחמיא - זונת צמרת), מגיהה במשרה חלקית בבית הוצאה לאור קטן ודוגמנית אוזניים. היא הייתה זו שבחרה להגיע למלון דולפין, אך בזמן שהתארחה שם נעלמה בפתאומיות.
שנים אחרי היא חוזרת להופיע בחלומותיו/סיוטיו, קוראת לו לבוא לחפש אותה. כשהוא מגיע למקום בו עמד מלון דולפין הוא מגלה מלון חדש ומפואר שאומנם שמר על שמו של הקודם, אך החליף בעלים. הוא פוגש שם את איש הכבשה שכבר נתקלנו בו ב"מרדף הכבשה" ונסחף אל העבר במסע הזוי שכולל פרשיית רצח שהחשוד העיקרי בה הוא חברו מילדות שעכשיו הוא כוכב קולנוע מפורסם.
"לרקוד לרקוד לרקוד" כמו "מרדף הכבשה" נע בין ריאליזם לסוריאליזם, בין מציאות שפויה לדמיון מעוות, בין עולם שאנו מכירים את כלליו לקיום חסר חוקים ומאיים.
זה לא מסוג הספרים שאנחנו מסיימים לקרוא ויכולים להגיד מיד - "וואו איך אהבתי...!" או "התבאסתי מהספר". צריך זמן לעכל אותו. לתת לו לחיות כמה ימים בתודעה ואז - או שהוא נפלט כפסולת או משאיר את חותמו.