המבצע הישראלי הנרחב בעזה נראה על פניו כעימות ישיר בין ישראל לחמאס, אולם נראה כי מאז יצא לדרך בשבוע שעבר, הוא כבר הספיק לפתוח כמה תיבות פנדורה כבדות וטעונות עד מאוד, בין כמה גורמים מרכזיים בעולם הערבי.
הכוכבים בסיפור הזה כלל לא קשורים לישראל: מצרים, אירן, חיזבאללה וגם חמאס הם הגורמים המרכזיים בטלנובלה הערבית ששבה לכותרות מאז ראשית השבוע שעבר. המתיחות בין מצרים לאירן קיימת כבר עשרות בשנים, חיזבאללה וחמאס הצטרפו רק לאחר מכן.
הזעם העצום של מצרים על חמאס לא חדש - הוא פשוט לא היה כל כך מוחצן כפי שהוא כעת. הממשל המצרי רתח כשזרמו התמונות מעזה ביוני 2007, אז טבחו אנשי "גדודי עז א-דין אל-קסאם" באנשי הפת"ח האומללים, כשאלו ניסו להימלט על נפשם מהרצועה המתמוטטת. חמאס ביצע הפיכה אלימה בעזה וכבש את מעוזיו של אבו מאזן בזה אחר זה, במבצע שתוכנן מראש ובדייקנות. אפילו תחנת הטלוויזיה של הארגון, "אל-אקצא", שהייתה בראשית דרכה, המתינה להשלמת ההפיכה על מנת להסיר את כתובית "שידורי הניסיון" מעל המרקע. עכשיו, אמרו בחמאס, יש לנו כבר מדינה.
מובארק ואנשיו לא האמינו למראה עיניהם. הם, שרודפים יום וליל את פעילי ה"אחים המוסלמים" ומהדקים חגורות על תנועות האופוזיציה האסלאמיות הקיצוניות במדינה, כלל לא שמו לב איך אחת מ"הגרורות" הפכה כעת לגידול ממשי, מתחת לאפם. לפתע, הפכה מצרים להיות שכנה למדינת "אחים מוסלמים", המופרדת ממנה בגדר שבירה שעלולה להתנפץ בכל רגע.
"חמאס יהירה ומתנשאת. הטיפשות שלה תעלה לה ביוקר"
תגובתה של מצרים להפיכה בעזה לא באה אפילו עם חטיפתו של גלעד שליט. בחדרי חדרים כעסה מצרים על ה"ילד המורד" שעושה לה צרות עם ישראל, אולם כלפי חוץ תמכה בשחרור החייל אך ורק במסגרת משא ומתן מסודר, בפיקוחה, בתמורה לשחרור אסירים פלסטינים. אבל גם בסיפור הזה, חמאס הקשיח ועודו מקשיח עמדות, ומציב תנאים כמעט בלתי הגיוניים לשחרור החייל.
ואז הגיע הסכם הרגיעה המיוחל עם ישראל. מצרים, ששיחקה את תפקיד המתווכת גם בשיחות הללו, הביעה סיפוק רב בהשגת ההסכם, תוך הבעת תקווה שהילד הרע מעזה יצליח באמת לשמור על הכללים. כך, הצליחה מצרים לזכות גם לנקודות רבות מממשל בוש ובעולם המערבי, וסתמה באופן סופי את הגולל על הדיון האם היא אכן ה"פטרון" הערבי באזור.
אבל אז הגיע סופו של חודש דצמבר השנה, מועד פקיעת הרגיעה עם ישראל. חמאס התחיל שוב להשמיע קולות של מלחמה, ואת זה כבר לא אהבו בקהיר. שם ראו כיצד ישראל עושה הכל על מנת לשמור על הרגיעה, חרף העדכונים המודיעיניים שהגיעו שבוע אחר שבוע בדבר ההזרמה הבלתי פוסקת של תחמושת ואמל"ח לרצועה.
בישראל החל להתגבר הדיון סביב האפשרות שהרגיעה לא תחודש, מעזה הגיעו האיומים שלא לחדשה, ואף "לשוב לפעולות ההתאבדות בתוך ישראל". ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, עמוס גלעד, יצא בדחיפות למצרים ובפגישה אישית עם שר המודיעין המצרי, עומר סולימאן, נאמר לו: "חמאס יהירה ומתנהגת אלינו בהתנשאות. הטיפשות שלה תעלה לה ביוקר".
סטירת הלחי של חמאס - והתשובה שלא אחרה לבוא
חמאס המשיכה לזלזל בקריאותיו של הממשל בקהיר, ומצרים הרגישה כמעט לא רלוונטית בדיווחים על האפשרות שהרגיעה לא תחודש. חמאס ניסה לפנות למתווך הטורקי במטרה לכונן רגיעה חדשה עם ישראל, ומשרד החוץ המצרי הביע אכזבה מהתנהלות חמאס: "אין ביכולתנו, ברצוננו ובאפשרותנו לשאת באחריות למתרחש בעזה", אמר דובר משרד החוץ, חסן זאכי, על התנהלות חמאס. הנשיא מובארק שיגר באופן מיידי מסר תקיף לבכירי חמאס לחדש מיד את הרגיעה עם ישראל על מנת לשמור על האינטרס הפלסטיני. אולם בעזה לא שמעו בעצתו.
מצרים לקחה צעד אחורה והמתינה לתגובה הישראלית. לכשהגיעה, ומבצע "עופרת יצוקה" יצא לדרך בשבוע שעבר, היה ברור למצרים כי זוהי שעתם "לומר את אשר על ליבם". לצד הסירוב לפתוח את מעבר רפיח למאות אלפי הפלסטינים הנסים על נפשם, עלו ראשי הממשל המצרים ובראשם הנשיא מובארק והטיחו האשמות קשות בבכירי חמאס. שר החוץ המצרי, אחמד אבו אל-רייט עמד בגאון מול מסכי הטלוויזיה והכריז: "כדי שתופסק האש, חמאס חייב להפסיק הירי על ישראל".
במקביל, החלו בעולם הערבי גלי הזעם והמחאה על הנעשה בעזה. עשרות אלפים יצאו להפגין בבירות ערב, חלקם גם במצרים, תוך שהם מאשימים את מובארק וממשלו במצב בעזה. הפגנות רבות נערכו מול מטות השגרירות המצרית במדינות ערב, חלקן אלימות. בלבנון רגמו באבנים מספר מפגינים את שגרירות מצרים בביירות, מה שאילץ את כוחות הביטחון המקומיים להשליך רימוני גז מדמיע לפיזור ההפגנה.
מזל שיש נסראללה
בכירי חמאס? הם צדיקים גדולים: מלאכתם נעשית בידי אחרים. ראשי חמאס נמלטו למקומות מסתור במנהרות בעזה, ושלחו את מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה, לנהל את מאבקם. למרות שגם הוא נמצא במקום מסתור זה שנתיים, הצליח נסראללה להצית פעם נוספת אש בבירות ערב, כשקרא על פני מסכי ענק בבירות: "מצרים היא האשמה הבלעדית למצב בעזה".
ההשתלחות חסרת הרסן של נסראללה במצרים, כבר הגדישה את הסאה ומצרים לא נותרה חייבת: שר החוץ המצרי הקפיד שלא לעבור על ההתבטאות בשתיקה, והגיב לנסראללה באחד הראיונות: "חיזבאללה הוא שגרם להרס בלבנון ב-2006".
ההאשמות ההדדיות החזירו אותנו לימי מלחמת לבנון, אז הובילה מצרים את גוש המדינות הערביות שתמך במלחמה שניהלה ישראל מול חיזבאללה. בין המדינות התומכות בפעילות הישראלית הייתה גם סעודיה. נסראללה, שראה את ביירות קורסת תחת עול ההפצצות, ניסה להסית את דעת הקהל הערבית נגד "המדינות הבוגדות" שפגעו בניסיונותיו לגבש קואליציה נגד ישראל.
אירן: רוצים "חמאסטן"
אבל גם ה"שד העדתי" מעורב בסיפור הזה. נאומו הראשון של נסראללה בשבוע שעבר נערך ערב יום ה"עאשורא" (הנחשב כיום אבל בקרב השיעים על מותו של האימאם חוסיין בן עלי) - הזדמנות דתית מספקת להצפת הקרע המרכזי בדת האסלאם - הסונים מול השיעים. נסראללה פתח את דבריו בנאום והזכיר את "קרב כרבאלאא", הקרב בו נרצח חוסיין בן עלי על ידי הסונים, ורמז בנאומו כי גם היום מעוניינים הסונים (מצרים וסעודיה) לרמוס את השיעים (חיזבאללה ואירן).
מה שמוביל אותנו למעורבותה של אירן בטלנובלה. אירן שאפה ועודנה שואפת להקים "חמאסטן" בשטחי הרצועה. היא שעודדה את ההפיכה בעזה, היא שמסייעת כלכלית לחמאס (כולל מזוודות של דולרים לבכירי חמאס הפוקדים את משכנו של אחמדינז'אד בטהרן), היא שמפקחת בעקיפין ובמישרין על הזרמת האמל"ח לרצועה דרך המנהרות.
מצרים לא אוהבת את זה. המתיחות עם אירן, שהתנהלה על "אש קטנה" עשרות שנים (עוד מתקופת חיסולו של הנשיא סאדאת) הגיעה בשנתיים האחרונות לנקודת רתיחה, שנחשבת לקו פרשת מים. בחצי שנת הרגיעה האחרונה שלחו המצרים עשרות מסרים לאירנים, שציפו בכליון עיניים לקריסת הרגיעה, בקריאה שלא להתערב בנעשה בעזה. להשפיע על חמאס היה קשה, אז ניסו להשפיע על האם המניקה.
עד כמה חזק גבו של מובארק?
אירן המשיכה בשלה, והבכירים המצרים רתחו. שר החוץ המצרי, אחמד אבו אל-רייט אף אמר בשבוע שעבר בראיון לרשת "אל-ערבייה": "איזה שלום אנחנו רוצים באזור? שלום אירני?". המסרים הללו רק דירבנו עוד יותר את אחמדינג'אד ואנשיו להמשיך ולהתסיס את העולם הערבי נגד מבצע צה"ל. הפעילות האירנית כללה שיחת טלפון עם החצי השני של ציר הרשע, נשיא סוריה בשאר אסד, במטרה לתאם עמדות ולראות כיצד ניתן ככל האפשר לפגוע במבצע הישראלי.
שהמציאות הזאת לא תבלבל אף אחד: גוש מדינות ערב המתונות, המובל על ידי מצרים לא הפך ל"חובב ציון" גדול ואינו בהכרח בעדנו. ולמרות זאת - הוא בהחלט לא רואה בעין יפה את התנהלות "הילד הרע" מעזה, ואף מקווה בחדרי חדרים שהמערכה המתנהלת כעת ברצועה תביא להכרעתו.
לא ידוע בשלב זה לאן תתפתח הטלנובלה. בניגוד ליתר אופרות הסבון המוכרות, שסופן ידוע מראש, במקרה הזה הרבה מאוד תלוי בגבו של נשיא מצרים, חוסני מובארק. אם זה ייענה לקריאות ברחבי העולם הערבי ויפתח את מעבר רפיח, סביר להניח שהזעם כלפיו יירגע.
אך כידוע, בעולם הערבי לא ממהרים לשכוח ולסלוח. מובארק ייזכר בעיני מתנגדיו כ"אחראי לטבח בעזה" וכמי שיכול היה להוריד ולו במעט את הלחץ על כתפי אנשי חמאס במבצע צה"ל. באירן ובחיזבאללה, באמצעות מכונות ההסברה המשומנות, ינצלו כל הזדמנות אפשרית להשתלח ב"בוגד שחצה את הכביש למערב".