אסתר פולארד כתבה היום, כך דווח, לנשיא פרס: "עבורך, פולארד לא קיים". הדברים נאמרו בתגובה להתבטאות של פרס בשבח היחסים בין ארצות הברית לישראל, יחסים שבמסגרתם "אין בקשה של ישראל שאובמה לא מאשר". ממשיכה פולארד וכותבת: "האם לכתוב לו שהבהרת שמבחינתך הוא כבר מת חלילה?".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
ובכן, גברת פולארד, התשובה לשאלתך היא שלילית. מעבר לעובדה שמדובר בעלבון לנשיא פרס, הדברים מחבלים במאמצייך לשחרר את פולארד, ומרפים את ידי הקברניטים בנושא. מוטב היה שלא ייאמרו. כפי שהעונש שהושת על בעלך איננו פרופורציונלי, כך גם דברייך.
הלב יוצא אל ג'ונתן פולארד, כבר הרבה שנים. המרגל הישראלי הולך ונמק בכלא האמריקני וכל מאמצי ישראל לשחררו עלו בתוהו. זה מתסכל ומרגיז. נשיאים וראשי ממשלות הלכו ובאו, בירושלים ובוושינגטון, ופולארד חולה בתאו. היש מצווה חשובה מפדיון שבויים? מסתבר שיש. זו המצווה לקיים את מדינת ישראל בביטחון, ואחת הרגליים שעליה עומד השולחן הרעוע שלנו היא ארצות הברית.
לנוכח דברייך ראוי לחזור ולאמר, ואפילו לכתוב, את האמת שכולנו יודעים: יהונתן פולארד משלם את המחיר של הפעלת סוכנים כושלת, בליבו של מימסד שהחברות עימו היום מספקת לשולחיו תמורות גבוהות בהרבה. תמורות של מודיעין גולמי, סיוע צבאי, ועוד הרבה אפיקים. פולארד נשאר בכלא - כמו הרבה אסירים אחרים שאין להם רשות ערעור על עונשם. הביקורים אצלו קצרים ונדירים לא כי מישהו שם אנטישמי ונוקם בו, אלא כי בכלא פדרלי אמריקני לא עושים הנחות כמו בשב"ס.
תקדימים לא רלוונטיים
יש המנופפים בכמה מרגלי-עבר ערבים ששוחררו מכלאם באמריקה אחרי זמן קצר יותר מזה של פולארד. המסקנה של כולם מהתקדימים האלה: יש כאן צביעות, איפה ואיפה כלפי יהודים וכלפי ישראל. המסקנה שלי: כעומק האינטימיות של היחסים בין ישראל לארצות הברית, כעומק תחושת הנבגדות שחש המימסד האמריקני, כך עמוק העונש שספגנו. לא הייתי מתחלף עם סעודיה נגיד - שנטען כי מרגליה שוחררו מהכלא באמריקה מוקדם יותר מפולארד או זכו לחנינה. ישראל של היום צריכה מטוסי F-35, ישראל זקוקה לשיתוף פעולה מודיעיני אינטימי, ותמורת זה ברור - לא צריך עוד לומר זאת במילים - כי ישראל מתחייבת לא לשלוח אף אחד מאחורי האף של חבריה במודיעין הצי האמריקני במרילנד. זה פשוט מאד.
כעת נוספו הפרסומים אודות הריגול של ארצות הברית אחרי מדינות קרובות לה כגרמניה וצרפת. נתלים בהם בעלי טורים שתוהים - כיצד אמריקה מרגלת בכל פינה ופולארד עדיין בכלא? סביר כי גם הם יודעים שזה לא מחזיק מים: ראשית, אין בידינו (עדיין) הוכחות לעומק הריגול של ה-NSA בקרב מקבלי ההחלטות של ישראל, ושנית - אין דין האזנה לקוי תתקשורת כדין הפעלת מרגל - מודיעין אנושי - במשרדים של שרות מודיעין ידידותי.
להפסיק מחוות הזויות
לו הייתי במקום הוועד הישראלי לשחרור פולארד, הייתי נושם נשימה עמוקה ומייעץ לגברת פולארד לא להתגרות באנשים הבודדים שטורחים להעלות את הנושא בשיחותיהם בוושינגטון. מחוות הזויות לא יעזרו; נלעגת מכולן היתה זו של השר אורי אריאל, בקבלת הפנים לאובמה בנתב"ג. עמד השר ולחץ את ידו של אובמה, שניה אחרי שנחת, והשחיל לו בזריזות (זה מתועד בשידור) את המשפט: "פליז פרי פולארד". איזו תעוזה! איזו תושיה! כן, אדוני השר, ממש בזכותך זה יקרה. הודות לך יישב אובמה עם יועציו ויגידו זה לזה - וואלה, שר השיכון של ישראל ביקש מהנשיא על השטיח האדום, אז באמת כדאי לשחרר אותו. חוץ מלהשוויץ אחר כך לחבר'ה ולקוות לעוד איזה קול בפרימריז, ההשפעה של אריאל בנושא הזה היא כמובן זניחה עד לא קיימת.
יודעים סוכנים חשאיים כי ישראל תעשה הכל - באפיקים שונים ומשונים - כדי לחלץ את שליחיה מציפורני האויב. דא עקא, ארצות הברית איננה אויב, ועל כן המאמצים נעצרים, בכל פעם, בשיחה עם הנשיא בבית הלבן. כן, זה מין סעיף כזה לפרוטוקול. התוצאה ידועה מראש - הנשיא אומר כי יבחן בעתיד את הנושא וכי השחרור אינו עומד על הפרק. אני מציע לגב' פולארד, לפני שהיא משתלחת בנשיא פרס, לדמיין מציאות אחרת שבה הנושא יורד מהפרוטוקול ולא עולה עוד על השולחן בפגישות של נשיא או ראש ממשלה בבית הלבן. אין סעיף בחוק שקובע זאת, ואותה חובה של ישראל להשתדל למען שיחרורו יכולה באותה קלות להתקבע גם כנושא לשיחה בדרגים נמוכים יותר. הכישלון במבחן התוצאה אינו גורע מחובת הכרת התודה: המשיכי להודות לקברניטים שהדבר נמצא על סדר יומם. ולמי שיחפור בחלקו של פרס בהפעלת פולארד (התאוריה החביבה על המגיבים - "פרס לא משתדל כי פולארד מחזיק סודות על ההפעלה שלו מהתקופה שבה היה ראש ממשלה"), נזכיר כי אין לכך הוכחות, ושוב ברוח הדברים שלעיל - עדיפה האינטימיות הקיימת היום ביחסים עם אמריקה; די לה במבחנים הקשים בנושאי אירן, אל לנו לערער עוד את השולחן הרעוע.
פולארד לא ישוחרר בקרוב, וזו מציאות עצובה שמסובבת את הבטן אך עלינו לחיות איתה. אין בכוחו של טור זה כדי להעלות או להוריד את התמריץ לכך אצל מי ממקבלי ההחלטות. אפשר לציין יעד חדש: לקוות שבמלאת 30 שנה לכליאתו, יהיה מי שסכים לדיון בבקשת החנינה. שיחרורו יהיה, אני מקווה, מחווה הומניטרית לאדם קשיש ששילם בחירותו ובבריאותו, לאורך חצי יובל, את חובו לחברה שבה הוא חי וממנה התפרנס (החברה האמריקנית). ישראל לא תרוויח מהשיחרור דבר, ויש לקוות כי שיחרורו לא יככב באף קמפיין של אף פוליטיקאי ישראלי.