אומרים על מצביאים מהוללים, שהם זכאים לעיטורים על ניהול מבריק של מלחמות. אמנון ליפקין שחק, שהיה לוחם עז נפש ועטור בשני עיטורי המופת, ראוי לדעתי לעיטור דווקא על מלחמה שהצליח למנוע. בראשית שנת 1998, ליפקין היה אז הרמטכ״ל, ביצע צבא סוריה מהלך שקברניטי מדינת ישראל פירשו כהכנה למלחמה נגד ישראל.
אמנון ליפקין שחק קיבל מהדרג המדיני הנחיה להכין את צה״ל למלחמה, אלא שבניגוד לצמרת האזרחית, הוא, בעל רקע של לוחם ובעל ניסיון בקריאת המודיעין, הבין שהקברניטים לא קוראים היטב את המפה. אמנון נלחם בחירוק שינים, הטיל את מלוא כובד משקלו כרמטכ"ל, ובשיחות נוקבות הצליח למנוע יציאה למלחמה בסורים. לימים התברר שצדק בהערכתו, וחסך מחיר כבד מאד למדינת ישראל.
עמד על כך שהאוכל הכי טעים בעולם הוא "לוף"
אמנון ליפקין שחק היה לוחם ומפקד מהולל, אבל יותר מכך הוא היה אדם. איש של אנשים. הוא אהב את החיילים הפשוטים, את הלוחמים במוצבים בדרום לבנון, את טירוני הצנחנים בתרגילים בבקעת הירדן ואת הטנקיסטים ב״מרכבות״ ברמת הגולן. הוא התעקש שהקפה הכי טוב בעולם הוא קפה מר של בוקר עם הגששים הבדואים בדרום הערבה, ועמד על כך שהאוכל הכי טעים בעולם הוא ״לוף״ ממנת קרב שפורסים לפרוסות עם המכסה.
אמנון הלוחם התמודד בגבורה מול המחלה שלקה בה ועמדה כעננה מעל ראשו יותר משני עשורים. לא ״קיטר״, לא התלונן, תמיד במצג אצילי.
נוח בשלום מפקדי וחברי. תחסר לי מאוד.