תמונות מחאת החרדים מאמש, שהתייצבו בכיכר השבת בירושלים כשהם עונדים על בגדיהם השחורים טלאים צהובים, עוררו בי הלם וזעזוע. לא ניתן לראות בהשוואה בין מעשי הנאצים לבין הכעס החילוני כלפי החרדים אלא הכחשת השואה. ה"גיוס" של סמל סימון היהודים למלחמה שמנהלים החרדים מהווה מהלך שלא ייאמן ולא עלה אפילו בחלומות הנוראים מכל כשעלינו לארץ, אחרי סופה של השואה.
מדהים עוד יותר השימוש בטלאי הצהוב, בהתחשב בעובדה שכל חצרות הרבנים החרדים מהווים נצל לניצולי שואה - כאלו שבני משפחותיהם נרצחו בדיוק כמו יתר היהודים. ההפגנה שנערכה אתמול במאה שערים הייתה מחאה שלא הייתה מתקיימת כדוגמתה באף מקום אחר בעולם.
היא באה דווקא בתקופה שבה אנו, גימלאים ניצולי שואה, מנהלים מאבק קשה מאוד נגד גילויים של הכחשת זוועות הנאצים ואנטישמיות: בין אם במלחמה נגד איסור השחיטה הכשרה באירופה, הכוונה למנוע מילה בארצות הברית והרצון לפרסם את "מיין קאמפ" בגרמניה.
תוך שימוש בסמל שהגרועים ביותר לא היה מעזים לגעת בו, באה קבוצה קטנה ומפלגת באמצעותו של העם כולו. למרות שמדובר במספר מצומצם של אנשים, קשה להתעלם משתיקת הרבנים בארץ וממחנות החרדים בחו"ל שלא טרחו להביע שאת נפש מהדברים.
כשמדובר בשימוש בשואה, קשה להתעלם מכך שהחרדים כקבוצה לא העזו למרוד ולמחות מול אף צורר שהיה אחראי לפרעות ביהודים. למרד גטו ורשה לא היו אחראים חרדים, ואל מול הפורגרומים באף אחת ממדינות אירופה לא היו הם שהתייצבו כדי למחות. אם אותה תופעה הייתה מרימה את ראשה המכוער בחו"ל, אין כל ספק שהיינו פותחים בהליכים משפטיים נגד האחראים לה - אבל במדינת ישראל כנראה שהכל מותר.
אנו, ניצולי השואה, נמצאים בסוף חיינו. אין לנו הרבה כוח כדי להתקיים, ובוודאי שלא לעסוק במאבקים הללו בתוככי מדינת ישראל. על החברה הישראלית להידבר ולנסות לפתור את הבעיות שצצו לאחרונה, כל זאת - בתקווה שהזעם הציבורי יביא את אלו שהשתתפו במפגן הבושה אתמול לא לחזור בשנית על מעשיהם.
הכותב הוא חבר במרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל.