השבוע ראינו רב אחד שנכנס למלחמת ראש בראש עם שר הביטחון, ומולו רב שני שבא לעשות שלום עם שכנו הפלסטיני. הרב אליעזר מלמד, יהודי בעל עברית משובחת, יוצא בתגובה פומבית ראשונה לאחר שהוציאו את ישיבתו מההסדר עם צה"ל. כבר במשפט הפתיחה הוא מאשים את שר הביטחון וחושף בפנינו את הטיעונים שמשמיעים כנגדו.
הרב מלמד מורה שנים רבות ויש לו ניסיון רב ברטוריקה. בפוליטיקה יש לו פחות ניסיון. אחת העצות הראשונות שאני נותנת כשאני מכשירה להופעה בתקשורת היא לא לחזור על הדברים השליליים שאחרים אומרים עלינו, אלא לפרוש את ה"אני מאמין" שלנו. לשם מה לחזור על דברים שאנחנו חושבים שהם לא נכונים, שאנחנו לא מעוניינים להשריש בתודעת הציבור?
הרב פתח ואמר: "טוענים נגדנו שאנו מסיתים את התלמידים לסרבנות". עדיף היה לו להתחיל מהדברים שהעיד שנכתבו בטור שלו בתקופת מלחמת לבנון השנייה: "מצווה לצאת למלחמה גם כאשר ראשי הצבא בעייתיים ויש טעויות ומכשלות בפקודותיהם".
חוזר למגרש הביתי
מילת המפתח בנאום שלו הוא 'עלילת דם'. המילה 'עלילה' נבחרה כנראה בקפידה. היא צורבת את ליבו של הרב וגורמת לו בכל פעם שהוא אומר אותה לחשוף בקולו את העלבון שהוא חש. בעקבות המילים "עלילות דם" ביטחונו העצמי מתערער והרב מתבלבל בדבריו. בהמשך, הביטחון העצמי ויכולותיו הרטוריות חוזרות, כי הוא חוזר למגרש הביתי שלו - לימודי התורה. הרב לדבר על ההיסטוריה של עם ישראל מימי בית המקדש הראשון ועד שלצלם נמאס לצלם...
ברגע נדיר יחסית למחוזותינו, שנראה כלקוח מתוך סרט דוקומנטרי, התקיים מפגש מרגש בין קבוצת רבנים מתנחלים לבין נציגי הכפר הפלסטיני יאסוף בעקבות שריפת המסגד. לרגע קצר זכינו לראות חיבה אנושית כנה, כבוד הדדי ורצון טוב בין היהודי מנחם פרומן, רב היישוב תקוע לבין הפלסטיני מוניר אל-עבושי, מושל נפת סלפית שבשומרון. השניים העבירו מסר פייסני והוקיעו באופן ברור את התנהגותם של הפורעים ותומכיהם.
למוניר היה קשה להרגיע את הרוחות ולבוא לפגישה עם הרבנים. הוא חושש מהתלקחות של תושבי הכפר ותכנן פגישה קצרה - הוא ייקח את ספרי הקוראן שהביאו ויחזור מהר לכפר לטפל בעניינים. הוא מושיט ידיים כדי לקחת את הספר מהרב אך הרב פרומן לא מתכוון לתת לו כל-כך מהר. קודם כל הוא רוצה להשמיע את דבריו. לשניים יש חוש הומור ותבונת לב וכשהרב מושיט את ידו לשלום מוניר מגיב במהירות ולוחץ אותה בחום.
המחווה למושל המחוז
באווירת חג החנוכה הרב שמח וקצת מתלהב מחלוקת התשורות, ועכשיו מוניר הוא זה שמתעקש לומר את דברו ולהוקיע את המתנחלים שעשו את הדבר הזה. כשהוא מביע את שאט הנפש שלו מהמעשה, הרב מסכים איתו על-ידי חזרה על המילה: "נכון, נכון", אך לשמע המילים "מעשה גזעני" הרב מסדר את הכיפה על ראשו. סידור הכיפה היא מחוות מבוכה נפוצה בקרב חובשי כיפות וכאן היא נובעת מכך שקשה לו לשמוע את המילים האלה.
מוניר מושיט את כף ידו לכיוון הרב כמו מתחננת שיסביר לו איך דבר כזה יכול היה לקרות, והרב בתגובה לוקח את ידו של מוניר ולוחץ אותה, אך הפעם באופן מוגבר. לחיצת יד היא מחווה פורמאלית מצופה. רגשות חמים יותר מועברים על-ידי הקצנה של פעולת הלחיצה. הרב מכה על ידו של מוניר מספר פעמים כמו ממחיש לו מה לדעתו צריך לעשות לפורעים - להכות בהם על החטא שחטאו כלפי אלוהים.
יחסית לעולם המערבי היו כאן הרבה מאוד נגיעות הדדיות חמות ללא שמירה על טריטוריה אישית מובהקת. המתנחלים שרו למוניר "באנו חושך לגרש" בערבית ובעברית, והשירה, למרות שקצת הביכה את מוניר, הצליחה לנגוע בו ואפשרה לו לקבל את המחווה הכנה גם אם הייתה מעט ילדותית.