כשהמסעדות והברים מתרוקנים בשכונת תאמל, המרכז התיירותי של העיר קטמנדו, אנחנו יוצאים לסיור לילה. השעה אחת עשרה והרחובות ריקים. בקבוצות קטנות של חמישה אנשים אנחנו יוצאים לנסות לסייע לילדי הרחוב. על גביי שמיכה בלוייה הפרושה על הקרקע, יושבים חמישה ילדים בגילאי 12 עד 14. הבגדים שלהם מרופטים ומלוכלכים. כל אחד מהם אוחז בידו שקית ניילון, וחלקם מנסים להחביאה מתחת לחולצה. אחת לכמה זמן הם מצמידים את השקית אל האף ומסניפים את דבק המגע שנמצא בתוכה.
סם זול ונגיש עבור אותם ילדים. ריח הדבק חזק וההשפעה שלו עליהם ניכרת. התגובות שלהם איטיות, העיניים מזוגגות וההבעה שעל פניהם נעה בין אדישות, ייאוש ופחד. רבים מהם סובלים מוירוסים או דלקות שונות, פצעים שהזדהמו או חבלות שספגו מהמבוגרים שגרים ברחוב ומתעללים בהם.
אנחנו חובשים כמה פצעים עם ערכת עזרה ראשונה וממשיכים אל הקבוצה הבאה, חבורה משתעלת של שישה ילדים. אחד מהם מתנדנד מצד לצד תוך שהוא ממלמל לעצמו ומקלל אותנו. לצידו ישנה קבוצה של ילדים, ואנחנו מבחינים רק בכפות הרגליים היחפות מבצבצות מתוך שמיכות בלויות. ילד בן 14 מראה לנו צלקת עבה ליד הצוואר שלו, שנגרמה מסכין שאיים להרוג אותו.
אנחנו מגיעים לכיכר דורבר - מרכז תרבותי ובו מקדשי הינדו יפהפיים. ביום - המקום הומה תיירים, דוכנים צבעוניים והמולה. בלילה המקום שומם, ואנחנו מבחינים בחבורה גדולה של כ-15 ילדים שיושבים על מדרגות המקדש.
300 ילדים שרוצים להמשיך לחיות ברחוב
אנחנו מתקרבים אליהם ומנסים לדבר איתם בנפאלית, שואלים על המשפחה שלהם, אך לא תמיד מצליחים לקבל תשובות. כל הילדים אוחזים בשקית הפלסטיק ואחד מהם מאבד שיווי משקל, ובתנועה איטית נופל מאחת המדרגות ופורץ בבכי. הסם שמספק להם בריחה לוכד אותם במציאות הנוראה הזו, אבל את המצב הזה ניתן לשנות.
בקטמנדו כולה יש כ-300 ילדי רחוב והארגונים השונים בעיר יכולים להכיל את כולם ולספק להם מיטות, מזון, קורת גג, חינוך וסיוע. אבל הילדים לא רוצים לוותר על החיים ברחוב. הסיבה העיקרית נעוצה בתיירים, שרבים מהם מעוניינים לסייע לילדי הרחוב ולא יודעים איך. מתוך כוונה טובה הם נותנים לילדים כסף או אוכל, אך המעשה הזה גורם לאותם ילדים לרצות להישאר ברחוב, ולהאמין שהם יכולים לשרוד בו.
הארגון הישראלי "תבל בצדק" התחיל בשנה שעברה בפרויקט מודעות לתיירים שנקרא "חוכמת רחוב". מטרתו, בין היתר, היא להסביר ולעורר מודעות לנושא בקרב תיירים שרוצים לעזור, אך למעשה רק מרעים את המצב.
על התיירים שרוצים לעזור לאותם ילדים, להפנות אותם אל הארגונים השונים שיכולים באמת לסייע להם, במקום לספק להם סיבה להישאר ברחוב, ללא עתיד ובמאבק הישרדות יום-יומי.