היום, ה-9 ליולי 2009, היה אמור להיות יום הגאווה והכבוד של הצעירים הדרוזים. היום שבו זוכים אלפי חיילי וקציני המגזר הדרוזי להוקרה על פועלם ותרומתם הרבה לביטחון המדינה במסגרת מילוי תפקידיהם השונים במערך הצבאי. הם מתאמנים, נלחמים, מקריבים את נפשם למען המדינה ופעם בשנה, ביום שנערך במיוחד לכבודם, צה"ל ומדינת ישראל אומרים להם תודה.
אבל השנה, בניגוד לשנים חולפות, יום החייל הדרוזי הפך לאירוע שזוכה לקריאות חרם ואי השתתפות בטקס שעד לא מזמן ריגש את משתתפיו הצעירים והחדיר בלבם את רוח המוטבציה הלוחמנית בצה"ל ובזרועות הביטחון.
אטימות שלטונית
מסתבר שלנו, הצעירים הדרוזים, לא קל לתמרן בין המציאות הקשה והמסרובלת שאנו חיים. מחד נמצא המאבק הממושך, שעובר מדור לדור, לדרישת שוויון זכויות מלא וההתמודדות עם אדישות ואטימות השלטון כלפי זכויותינו שהגיעה לשיאה בימים אלה, כאשר נותק זרם המים ליותר מ-40 אלף דרוזים תושבי הכרמל והגליל עקב חובות ענק של הרשויות הדרוזיות לחברת מקורות.
ומאידך, הצעירים הדרוזים ידועים כלוחמים מורעלים ופטריוטים ישראלים שמוכנים להקריב את חייהם למען המדינה, על אף שאנו לא אזרחים שווי זכויות.
לפני כחודש, כשנפתח המאבק הדרוזי בהפגנת ענק מול משרד ראש הממשלה בירושלים, פגש ראש הממשלה חלק נכבד מראשי המאבק וסיפר להם אודות דרוזי אחד שהציל את חייו בקרב. אבל אני לא בטוחה שראש הממשלה חשב על אותו אציל נפש שברגע זה שאין מים בביתו, שזהו צורך בסיסי אנושי.
ללא נכונות לעזור
בדומה למשבר הכלכלי בן ימינו שתקף את הרשויות המקומיות הדרוזיות, בשלהי שנות ה-80 תקף משבר כלכלי קשה את הקיבוצים והמושבים בארץ. הממשלה בזמנו חוקקה את "חוק גל" שבא להסדיר את חובות הקיבוצים והמושבים על ידי פריסתם ומחיקתם.
אך מסתבר שכאשר לא מדובר ביישובים יהודים, מאוד קשה לממשלה שלנו לעשות מעשה ולטפל במשבר הדרוזי, על אף חומרת המצב וניתוק לא מוסרי מהמים. ובינתיים המים בביתי ובבתיהם של יותר מ-40 אלף דרוזים לא זורמים.
עינב חלבי היא בת העדה הדרוזית מדליית אל-כרמל