לפעמים לוח השנה מזמן לנו צירופים מושלמים. אחד כזה נפל בחלקנו השנה: פורים ויום האישה הבינלאומי התלכדו להם ליום אחד. יש קשר משמעותי בין שני הימים האלה: לפורים יש פן נשי מובהק, ולא, אני לא מתכוונת לתחפושות הפורים ה"נשיות" שלובשות ילדות שרוצות להתבגר טרם עת; אני מתכוונת לסיפור שמלווה את החג הזה - מגילת אסתר.
מגילת אסתר היא טקסט די חריג בנוף התנ"כי; יש בה את כל מה שצריך באגדה עממית עסיסית: מלך שחוגג בארמון מפואר, מקורב תככן תאב כבוד ונערה יפהפייה שהופכת בין לילה למלכה ומצילה את עמה. זהו סיפור צבעוני עם משתאות פאר, שליחים בהולים על סוסים ונערות ענוגות נרגשות.
אבל מבט נוסף בעומקו של הסיפור מגלה בו פן מרתק - עיסוק בנשים ונשיות; בתקופה בה התקשורת לא פוסקת מלספק כותרות בנושא הדרת הנשים, יש לנו הזדמנות להתעמק בעולמן של שתי נשים, אשר כל אחת מהן בדרכה עשויה להוות מודל נשיות הראוי לתשומת לב.
הדרת נשים
בתחילת הסיפור אנו פוגשים את האישה שמודרת ממנו די מהר - ושתי. בתור ילדה הייתה לי בראש תמונה מאוד משעשעת לגביה: ושתי הרעה קמה בבוקר, מגלה שבמהלך הלילה צמח לה זנב ומרוב בושה מסרבת להופיע בפני המלך. כמובן שאין זכר לפרט הזה במגילה עצמה; זוהי תוספת יצירתית של חז"ל שידוע שבורכו בהומור בריא.
אבל מדוע הם נזקקו לתוספת הזו? מדוע ציירו אותה כאישה רשעית ומעוותת?. אם נניח לרגע את המדרשים בצד ונתמקד בפשט, נגלה שושתי היא אישה חזקה שעומדת על שלה: "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב-הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר... להביא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָֹּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא... וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ"
אחשוורוש, אשר להוט להראות "אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ", עורך משתה ראוותני עם "מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף" ו"יֵין מַלְכוּת רָב", וכחלק מהצגת רכושו הוא רוצה להתרברב באשתו היפה; אך זו מפתיעה בסירובה: היא לא ששה להיכנס לחדר מלא גברים שיכורים הרוצים להזין בה את עיניהם, ולא מתאים לה להיות מוצגת כעוד חפץ לצד שאר חפצי הארמון.
חשש ממרד נשים
לחז"ל כנראה היה קשה עם אישה כזאת, בעלת רצון ודעות משלה, ולכן הם חשו צורך לייצר סיבה מספיק טובה לסירוב שכזה. אך תסכימו איתי שתגובתם של יועצי המלך מחזקת את הרושם כי התנהגותה של ושתי היא אקט פמיניסטי לכל דבר ועל כן מסוכן ביותר.
הם נותנים למעשה הזה משקל ציבורי חסר תקדים: "לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, כִּי עַל-כָּל-הַשָֹּׂרִים וְעַל-כָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵּיהֶן בְּעֵינֵיהֶן" - היועצים חוששים ממרד נשים שיפרוץ כתוצאה מהתנהגותה הנועזת של ושתי, ועל כן מייעצים לו להדיר אותה לאלתר ולבחור תחתיה אישה צייתנית וכנועה אשר תנהג בממלכתיות המצופה ממלכה. לכאורה אחשוורוש מצא את אשר חיפש.
אסתר היא יפה ושתוקה: בהיותה "יְפַת-תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה" היא נלקחת לארמון ולא פוצה פה, אין לה דרישות מיוחדות והיא מבצעת במדויק את ציוויו של דודה.
אסתר מגלה את עצמה
אם נעקוב אחר דמותה של אסתר לאורך הסיפור, נגלה אישה אשר עושה מסע מופלא של התפתחות והעצמה; אט אט היא מגלה את עצמה, את רצונותיה ודעותיה, וצעד אחר צעד היא לוקחת פיקוד על גורלה ואף על גורל עמה: מ"לֹא בִקְשָׁה דָּבָר" היא עוברת ל"וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ"; לא עוד "וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה... כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי" אלא "וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר"; היא מצילה את עמה מאבדון בהשפיעה על החלטות המלך ולבסוף היא אף מגיעה בעצמה לעמדת כח: "וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת-מָרְדֳּכַי עַל-בֵּית הָמָן".
אך אולי הדבר החשוב ביותר הוא שותפותה של אסתר בכתיבת הסיפור: "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת-אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת-כָּל-תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת" - ההיסטוריה הופכת להיות גם " her-story" ולא רק "history".
אך סימן השאלה שמהדהד בסיפורן של שתי הנשים האלה - ושתי ואסתר - מטריד אותי כל שנה מחדש; מהו מודל הנשיות המועדף: אישה שעומדת על שלה בהחלטיות וללא פשרות אך מסתכנת בהדרה והדחה, או אישה אשר מתחילה את דרכה באופן המצופה ממנה, חודרת למערכת הגברית בזכות עדינותה ונשיותה ואט אט צוברת כוח והשפעה כך שהיא יכולה לשנות את המערכת מבפנים.
בין אסתר ללבני
אנו נמצאים בתקופה בה בראש שלוש מפלגות עומדות נשים. בהיותן נשים, הן רגילות שבוחנים אותן בזכוכית מגדלת והן זוכות לקיטונות של ביקורת בין אם הן מפגינות מנהיגות "נשית" ובין אם הן מסגלות לעצמן התנהלות הנחשבת גברית. אולי הדבר העגום בכל העניין הוא שהמערכת הפטריארכאלית שמתוארת במגילת אסתר עדיין לא נראית כל כך זרה וארכאית גם בשנות האלפיים.
עדיין נשים צריכות לבחור טקטיקה על מנת להתקדם בעולם המקצועי ועדין הן מתמודדות עם משימות רבות משל הגבר כיון שהן נתפסות כאחראיות העיקריות על משק הבית והילדים. פורים הוא מסוג החגים ששוברים את הכללים החברתיים על מנת לבחון אותם מחדש.
אז הנה, בין התחפשות למשלוח מנות נוכל נקדיש כמה דקות מחשבה על עצמינו, על מצבינו בתחום החופש והשוויון ועל העולם בו היינו רוצים לחיות. פורים שמח!
טובה בירנבאום היא מורה בישיבה החילונית בינה